החמישייה הטובה
1. עונה לדורות. על קובי בריאנט נאמר השנה הכל, מהמשחק של ה-81 נקודות, ודרך זה שהוא לקח לבדו (טוב, עם קצת עזרה של למאר אודום, שגם הצליח להפריע פה ושם) את הלייקרס לפלייאוף במערב הפרוע. אבל פעם נוספת ראוי להזכיר את שמו של קובי בצד הצפוני של הטור, בזכות שבירת השיא עתיק השנים של אלג'ין ביילור, במספר משחקים בעונה אחת בהם קולע שחקן הלייקרס 40 נקודות או יותר.
קובי שבר את השיא כבר במשחק נגד דנבר, בשישי לאפריל, כאשר הוכיח פעם נוספת את הווינריות המטורפת שלו, עם שלשה פלוס פאול שכפו הארכה במשחק, בדרך ל-42 נקודות אישיות בסוף הערב. קובי חזר, אגב, יום לאחר מכן לקלוע 40 ויותר, כאשר רשם 51 מול פיניקס. מדהים.
2. קסם בהתהוות? באורלנדו עשו השנה מהפך רציני, כאשר שיחררו את סטיב פרנסיס והתחילו למעשה בניה מחודשת של הקבוצה. דארקו מיליצ'ץ התחיל לראוץ פרקט, ג'מיר נלסון קיבל את המפתחות, דוויט האוורד המשיך להיות מפלצת והידייט טורקוגלו בכלל מרגיש נוח על הבלטה. ואכן, בחלק האחרון של העונה מראים לנו בפלורידה איך משחקים כדורסל חופשי ומאושר, ונותנים לנו לטעום ממה שאולי צפוי בעונה הבאה, עם סדרה של ניצחונות וכדורסל מהיר וחיובי.
3. דורון שפר מכיר אותו. ריי אלן חזר השנה לסטטוס הקלע האדיר שאפיין אותו לאורך הקריירה (לאחר עונה קצת פחות טובה בשנה שעברה), שיפר את הממוצעים החשובים של המשחק והשבוע רשם את נקודת הציון החשובה ביותר בקריירה שלו - קלע את השלשה ה-1720, ובכך הפך לקלע השלשות השני בטיבו בהיסטוריה, אחרי רג'י מילר. עכשיו הגיע הזמן להירגע, כי לאלן חסרות כרגע בערך 4 עונות נוספות, בקצב דומה, כדי להדביק את המילר טיים (2560 שלשות), כך שיש למה לצפות, אבל לא בקרוב.
4. פריחה מאוחרת. בתוך כל הבלגן הניו יורקי הטיפוסי, דווקא מצאתי לנכון לשבח את ג'מאל קרופורד וממש לא מתוך רחמים, כי אם בזכות מלאה. בחמשת המשחקים האחרונים רושם ג'מאל 26.2 נקודות, 5.2 ריבאונדים ו-4 אסיסטים, ומוסיף לזה אפילו 2 חטיפות. הדבר המדהים בכל זה הוא שאפילו לארי בראון לא מקלקל לכוכב החדש שלו ולפחות כרגע נותן לו להתבטא עם 42.6 דקות לערב בשבוע האחרון. אכן, ימים משונים בתפוח הגדול.
5. פרשים ומלכים. לקראת הישורת האחרונה של העונה היה חשש שקליבלנד תתפרק, כמו שקרה לה בשנה שעברה, ולמלך הבלתי מעורער של הכדורסל האמריקאי שוב לא תירשם הופעת פלייאוף. אבל אז התעורר הלברון ולמעשה לקח על עצמו את הקבוצה והביא אותה אל המקום הרביעי במזרח תוך יכולת שיא אישית, ו-ווינריות שעד כה היו מי שפקפקו אם באמת קיימת בו. עכשיו נותר רק לחכך ידיים בהנאה ולהמתין לשלב הבא, בו נראה איך מתפקד מלך כאשר הוא נוחת בארץ המובטחת.
החמישייה הרעה
1. לא סוגרים קצוות. הטורונטו ראפטורס פתחו את העונה הנוכחית באופן מזעזע, עם הפסד למכבי תל אביב ולאחר מכן רצפי הפסדים מביכים בליגה. אמרו שאין למעשה קבוצת כדורסל בטורונטו, אלא אוסף של שחקנים בינוניים וחסרי יכולת (למעט כריס בוש).
בין לבין טורונטו פיתחה מומנטום לא רע בכלל, נהנתה החלה לנצח וגידלה כמה וכמה שחקנים חביבים למדי (בוש המשיך להשתפר ככל שהעונה התקדמה, צ'רלי וילאנובה, מאט בונר), כאשר במקביל הצליחה להביא אחרים לגלות מחדש את חדוות המשחק (מייק ג'יימס הנפלא, מוריס פיטרסון). אז אם המגמה כל כך חיובית, למה טורונטו רושמת 10 הפסדים רצופים? דווקא בלי הלחץ של סוף העונה זה בדיוק הזמן להשתחרר ולשחק כדורסל חיובי, לא?
2. על הספסל. שימו לב לרשימת השחקנים הבאה: טרייסי מקגריידי, סטפון מארבורי, וולי שצ'רביאק, דריוס מיילס, דיימון סטודמאייר, כריס בוש, אמקה אוקאפור, צ'אנינג פריי, קניון מרטין, יאו מינג, ואמארה סטודמאייר.
מרשימה כזו אפשר להרכיב קבוצה אלופה, אלא שאלו השחקנים אשר יושבים עכשיו בחוץ ולא ישחקו יותר העונה (אחרי שהחמיצו זמן ניכר גם מהעונה הסדירה עצמה). הפציעות ב-NBA זה נושא שנידון פעם אחר פעם, בטורים כאן ובטורים אחרים, וגם סוף העונה הזו מציג ליגה פצועה, חבולה ומותשת.
3. הקללה של השאראס. באינדיאנה בנו לפני העונה קבוצה לאליפות (ממש כמו יוסטון), ודיברו על ללכת הכי רחוק שאפשר. שאראס בחר באינדיאנה על פני קליבלנד מתוך הערכה ששם הסיכוי הגבוה ביותר להגיע להישג המשמעותי ביותר. והנה, מה שנותר מהחלום הוא האמירה של ג'רמיין אונ'יל מהשבוע, אשר קבע כי לא מגיע השנה לאינדיאנה בכלל להיות בפלייאוף.
אוניל פצוע און ואוף, שאראס רכז שלישי לא רלבנטי, רון ארטסט כבר מזמן במקום אחר, ואינדיאנה עדיין לא יודעת באיזה מקום תסיים. והאמת, מעבר למיקום, לפציעות ולשגעונות - הפייסרס פשוט משעממים, זה ממש לא זה.
4. יאוץ'. יאו מינג עבר את העונה הקשה בקריירה שלו. הוא התחיל לא טוב; אחר כך ישב בצד תקופה ארוכה בגלל פציעה די טיפשית בבוהן (סיבוך של ציפורן חודרנית); בהמשך שיחק בכושר הטוב בקריירה שלו, כשליוסטון כבר לא היה סיכוי להגיע לפלייאוף; והשבוע ספג שבר ברגל, אשר לא יסכן את המשך הקריירה שלו אך יגרום לתקופת החלמה של 4-6 חודשים. לא בטוח שיאו יהיה מוכן לתחילת העונה הבאה. כמה אכזבה בעונה אחת? מתי כבר נדע האם הסיני המפורסם (והגדול?) בעולם הוא "על אמת" או שהוא עוד אכזבה מרה?
5. בוקס לבאקס. מילווקי באקס הייתה בחלק הראשון של העונה המרענן הרשמי של הליגה. קבוצה צעירה, רעננה, רעבה ובעיקר מצליחה. חזרה מפיגורים גדולים, הציגה את הקאמבק המופלא של טי. ג'י פורד, את אנדרו בוגוט האנרגטי, את מייקל רד הנפלא ואת מו וויליאמס המחליף המושלם.
ודווקא עכשיו, על סף סופה של העונה הסדירה, עייפים במילווקי, מנצחים פעם כן פעמיים לא (6 הפסדים ב-10 האחרונים), ומכל העונה הזו אולי יצליחו במילווקי להבטיח מקום בפלייאוף, ולא בטוח שיצליחו להגיע למאזן חיובי. בעיניי זו אכזבה.