פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        איזו אכזבה

        עד עכשיו פרגנו, החמאנו, מנינו מצטיינים ומשתפרים, והסתכלנו על חצי הכוס המלאה. כעת הגיעה העת לפשפש בכשלונות ובפספוסים

        אכזבות, מה לעשות, הן חלק מהחיים. בכל טוב יש רע, בכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל עונת NBA יש ניו יורק ניקס. אחרי חגיגות המצטיינים בכל קטגוריה, ואחרי הפרגונים וההשתפכויות, הגיע העת לדבר על הפלופים, הכשלונות, האנשים והקבוצות שהרחיקו צופים מהמגרשים וגרמו לשחקני פנטסי לפשוט רגל ולברוח לדרום אמריקה. וכך, בבוז מתנשא וארס נוטף מהעט, או מהמקדלת, או ממה שזה לא יהיה, יצאתי אל השטח כדי למצוא את כל מה שרע בעונה המסתיימת.

        הקבוצות:

        3. אינדיאנה פייסרס - הסגל בנובמבר נראה שלם ויציב, עם חמישייה של שחקני הגנה מעולים, ספסל ארוך במיוחד, סקוררים טובים, יכולת לצבור נקודות גם במתפרצת וגם במשחק עומד, איזון בין משחק פנים לקליעה מבחוץ, נסיון, וגם מיודענו מר לינור אברג'יל. הפציעות, הצרות, השטויות, האדישות, איבוד הכיוון - כל אלו הספיקו בסך הכל למקום השביעי במזרח (וגם זה לא בטוח). בקרוב תגיע הדחה בסיבוב הראשון, ועכשיו כבר אין את רון ארטסט להאשים.

        2.יוסטון רוקטס - כמה דיבורים היו עליהם בקיץ. אמרו שהם הקבוצה השניה בטיבה במערב, שהולכת לתת פייט לסן אנטוניו; שיאו מינג יהפוך העונה לסנטר הדומיננטי שכולם חשבו שיהיה; שטימאק הולך לשלוט בליגה; שסטרומייל סוויפט הוא בדיוק החתיכה החסרה בפאזל, זו שתהפוך קבוצה טובה מאוד לאיום רציני.

        מה שקרה להם העונה ראוי שיימצא במילון תחת הערך 'פלופ'. יאו נפצע, חזר, נפצע, שוב חזר, נתן חצי עונה יפה, ושוב נפצע. למקגריידי נמאס מכדורסל באיזשהו שלב, ועד היום לא ברור כמה הוא פצוע וכמה הוא שרוט. סוויפט נתן עונה מזוויעה והזכיר לכולם מה הבעיה בלתת חוזה גדול רק על סמך פוטנציאל עתידי; בובי סורה נפצע, ראפר אלסטון נפצע, דייויד ווסלי נפצע ועוד ועוד. כך הקבוצה שכולם חזו שתתמודד על אליפות המערב מצאה את עצמה מתמודדת עם מינסוטה על מיקום בלוטרי. לא נעים

        1.ניו יורק ניקס - כן רבותיי, בלתי אפשרי ככל שזה נשמע, יש בהיסטוריה של הליגה, ואפילו בעונה הזו, קבוצה שמתמודדת עם עוצמת הכשלון של הרוקטס. אם ליוסטון עוד יש תרוצי פציעה, ניו יורק הצליחה לקחת את האימפוטנטיות לרמות שטרם הכרנו. אחרי דראפט מוצלח, אחרי שקנו כל מה שזז (וגם מה שלא, וזו הבעיה) בהרבה כסף בשוק השחקנים החופשיים, הצליחה הקבוצה של לארי בראון להגיע למאבק איתנים עם הבובקאטס של מלווין איליי וברנרד רובינסון על המאזן הגרוע בליגה.

        כזכור, התקציב של הניקס הוא גדול ב-30 אחוזים מהתקציב השני הכי גדול בליגה. בין לבין רבו ביניהם בראון וסטפון מארבורי, ואחר כך בראון ונייט רובינסון, חמישיות הוחלפו, שחקנים נזרקו, רוטציות שונו. קבוצת כדורסל לא יצא מזה. המילה "מביך" לא מתחילה אפילו לתאר את גודל הכשלון.

        הפציעות:

        שחקנים מאכזבים הם בעיה, כי קצת קשה להגדיר אותם. מי מאכזב יותר - שחקן על שהפך לבינוני או שחקן טוב שהיה פצוע ולא שיחק כל העונה? שחקן טוב שנהיה אפס או מישהו שציפו ממנו לפריצה ורק ירד? בואו נתחיל עם הפציעות.

        3. אמארה סטודמאייר - ללא ספק הפציעה העצובה מכולם. אחרי עונה רגילה מדהימה ב-2004/5, ואחרי פלייאוף מדהים עוד יותר (40 נקודות למשחק מול הספרס? זה כבר באמת מיוחד), נפצע אמארה באימון וגמר את העונה. עברו עליו חודשים ארוכים של חזרה לכושר, שב לפרקט בנובמבר עם משחק אחד מצוין, אבל אז הלחץ על הגוף היה גדול מדי. הסיבה היחידה שזו לא הפציעה המשמעותית ביותר היא היכולת של קפטן סטיב נאש ואנשיו לתת עונה מצויינת גם בלי השחקן הטוב ביותר שלהם.

        2. אמקה אוקפור וג'ראלד וואלאס: הבובקאטס נראו טוב אחרי העונה הראשונה שלהם בליגה. הם אמנם הפסידו המון משחקים, אבל היה משהו בלחימה, בדבק הקבוצתי, שהבטיח טובות. ואז הגיעה העונה, ושני השחקנים היותר משמעותיים של הקבוצה החמיצו בה כמעט 90 משחקים ביחד. לא פלא שהם במאזן הגרוע בליגה, כמעט כמו זה של הניקס.

        1. טרייסי מקגריידי ויאו מינג - ללא ספק הפציעות שהשפיעו הכי הרבה על קבוצה כלשהי העונה. על הציפיות מיוסטון דיברנו כבר קודם לכן, אבל כששני הכוכבים הגדולים שלך, אולי השחקנים הטובים בתפקידם, מחמיצים מעל 60 משחקים ביחד - אתה בבעיה. וכשמוסיפים לזה את כל החזרות מפציעות, הדכאונות ויתר השטויות , פתאום המיקום של הרוקטס מתחיל להראות הגיוני

        הכוכבים הנופלים:

        3. ג'יילן רוז - לא כוכב? בכל זאת, הבחור סיים את העונה שעברה במקום ה-26 ברשימת הקלעים, כשהוא מקדים את נאש, יאו, טוני פארקר וצ'ונסי בילאפס. והעונה - פשוט נמחק. 12 נקודות למשחק באחוזים גרועים וחוסר חשק בולט ב-46 משחקים בטורונטו, עד המעבר הבלתי נמנע לניקס. שם הוא נראה טוב לשלוש דקות לפני ששוב שקע באפילה. אחלה טרייד, איזיאה.

        2. סטפון מארבורי - הרכז הטוב בעולם? בל נכחיש זאת. אם בעונה הקודמת עוד אפשר היה לטעון שהוא לפחות בסדר על הנייר, העונה סטארבורי חווה ירידה בכל המדדים, כשמדד הנצחונות הוא הגרוע שבהם. ואלה אפילו לא החדשות הגרועות - ריבים מתוקשרים עם המאמן, משחקים שאליהם הוא פשוט לא הגיע, השפעה גרועה על הקבוצה. אם הוא לא היה בניקס הם כבר היו מביאים אותו.

        1. סטיב פרנסיס - עד העונה הזו הוא שחקן מצויין ואתלטי עם הפוטנציאל להפוך לכוכב על ברגע שימתן קצת את איבודי הכדור שלו, יפסיק לכדורר 25 שניות כל התקפה, וייפול בקבוצה הנכונה. אחרי העונה הזו - שחקן אנוכי שהורס קבוצות ולא מסוגל לקחת קבוצה לשום מקום פרט ללוטרי. מפונק, אגואיסט, ההיפך משחקן קבוצתי. בקיצור, כל מה שהופך שחקן ל-knicks material. מישהו מופתע שהטרייד אכן הגיע? ומזה שהוא נכשל?

        הפריצות שלא הגיעו:

        3. ג'יי אר סמית' - כמה טוב הוא נראה בעונה הקודמת. קלע חוץ בחסד עליון, אתלט, מישהו עם עתיד ורוד. הכל נראה היה מוכן לעונת פריצה, שחקני פנטסי לקחו אותו לפני כוכבים מוכחים, אבל הבחור פשוט הפסיק לשחק. בניו אורלינס המסכנה, כשהמתחרים שלו על העמדה עונים לשמות רסואל באטלר וקירק סניידר, סמית' ירד בממוצעים תוך כדי האשמת כל העולם ואשתו - חוץ ממנו. המאמן ביירון סקוט אמר לגביו שה-NBA זה ראשי טוב ל-No Babies Allowed. אאוץ'.

        2. סטרומייל סוויפט - נראה כמו שחקן שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, כששיחק בממפיס מאחורי לורנזן רייט ופאו גאסול. צעיר, אתלט ברמות מטורפות, מישהו עם מספרים מאוד יפים יחסית לדקות המשחק שקיבל. הרוקטס נתנו לו את ההזדמנות הזו, ועוד ליד כוכבי על קבוצתיים כמו טימאק ויאו, והוא פיספס אותה בשתי ידיים. אפילו כשיאו נפצע סוויפט לא הצליח להתעלות וסיים עם ממוצעים גרועים יותר מהעונה הקודמת, כשלפניו עולים ג'ואן הווארד הגמור ודיקמבה מוטומבו קשישא. עוד הוכחה שלא כל מה שאתלט גארנט.

        1. טייסון צ'נדלר - אחרי ממוצעים מפלצתיים בעונה הקודמת, ואחרי חתימת חוזה המיליונים עד 2874, כולם היו בטוחים שהסנטר הרזה והאתלטי של הבולס הולך לתת 15 נקודות, 13 ריבאונדים ושתי חסימות העונה. בטח אחרי שהבחור השמנמן ששיחק איתו בקו הקדמי בעונה שעברה הלך (לניקס, אלא מה). אבל טייסון ידידנו גילה כל מיני בעיות רפואיות, הגיע לנקודת השפל של 6 נקודות ו-7 כדורים חוזרים למשחק, וירד לספסל. מאז הוא אחלה מחליף אבל לא יותר מזה. עוד מקרה של אתלט גבוה וכושל נכנס לסטטיסטיקה.

        מאמנים:

        3. בריאן היל - כשמאמן NBA מנוסה מקבל קבוצה שכוללת את פרנסיס, גרנט היל, דוויט הווארד ועוד שורה של רול פליירס לא רעים, אתה מצפה ממנו לפחות לפלייאוף. למרות הנסיבות המקלות והריצה המאוחרת, היל הפיק את המינימום מהקבוצה שלו, לא הצליח להוציא דבר מפרנסיס ומסכם עוד עונה במג'יק שבה מסתכלים קדימה וחושבים שמתישהו יהיה טוב יותר.

        2. נייט מקמילן - את סיאטל חסרת הכשרון הוא לקח עד למקום השלישי במערב ולקרב איתנים בסיבוב השני מול האלופים לעתיד. בקיץ נדד דרומה לפורטלנד בשביל חוזה מיליונים, וכדי לנסות לעשות קצת סדר אצל הג'ייל בלייזרס. הבשורה היחידה שהחבר'ה האלה יקבלו העונה יכולה להיות מיקום טוב בלוטרי. פורטלנד של העונה שיחקה בחוסר חשק בולט, כמעט כל אחד מהשחקנים שם לא מיצה את הפוטנציאל שלו, ואין מה לעשות, בדברים האלה גם המאמן אשם.

        1. לארי בראון - כל הכסף, כל הציפיות, הרקורד המרשים בכל הקבוצות בהן עבד, הסגל היקר בליגה - שום דבר לא עזר ללארי בראון להתרומם מעבר למאזן השני הכי גרוע בליגה. הוא רב עם השחקנים, החליף הרכבים כמוכה אמוק, ניסה ונכשל, נכשל ונכשל. ולקינוח שוב נשכל. במילה אחת - אכזבה