עדיין תקועה, אבל בפראג

1. קודם לתחילת העונה, הועלו הסתייגויות רבות מההרכב החדש של מכבי ת"א: השילוב של וויל סולומון, בעל מוניטין של שחקן אנוכי, עם החבורה הקבוצתית שהתגבשה ביד אליהו בעונות האחרונות, נראה תמוה; החור שהותיר שאראס נראה ענק; אף אחד לא ידע מיהו קירק פני, ומי שהכיר את ג'יימי ארנולד ידע לספר כי מדובר בשחקן שיתקשה להשלים עם תפקיד משנה; עמדת הרכז השני לא אוישה, והספסל, עם המנופה מאוראל גרייט, שרון ששון, היה דליל יותר מאי פעם.

והנה, על אף שמרבית הנחות היסוד התאמתו, מכבי ת"א שוב בפיינל פור. זה קורה למרות שהדמעות של פיני גרשון בסיום היו הפגנת הרגש החזקה ביותר העונה של הקבוצה, שנראתה לפרקים ארוכים (גם מול אולימפיאקוס) עייפה, שבעה ומדוכדכת; אף על פי שקהילת הכדורסל – מאמנים, פרשנים ואוהדים – דחתה את השתל הקרוי וויל סולומון, למרות שזה עשה את כל המאמצים להשתלב (וגם היה, ללא עוררין, השחקן המצטיין בסדרה); הגם שטל בורשטיין, שחקן חמישיה, הפך לא רלוונטי כמעט; פארקר היה קצת אנמי בהתקפה; וויצ'יץ' סבל ממשבר ארוך; ארנולד סופסל לאורך החלק הראשון של העונה, ופני התעורר במשחק השלישי, אחרי תרדמת ארוכה. מכבי עדיין תקועה, אבל היא בפראג.

2. מכבי לא מגיעה לשלב המכריע בפעם השלישית ברציפות רק בזכות התחרות החלשה. גם אם הצהובים לא מצליחים להפגין יציבות למשך משחק שלם, הם עדיין הקבוצה המאומנת והמנוסה ביותר באירופה. בדקות הטובות, גם אם הן מעטות, מניעה מכבי את הכדור בצורה מרשימה, מקבלת החלטות נכונות ומשחקת בחוסר אנוכיות. בניגוד למרבית המאמנים ביבשת, גרשון מתעקש על בחירת זריקות, וגם את המשחק השלישי סיימה מכבי עם 16 ניסיונות לשלוש, מול 27 של היריבה. בדקות המכריעות השתלטו פארקר ו-וויצ'יץ' על המשחק, אחרי ערב בינוני, וניצחו אותו. מכבי דחפה כדורים פנימה, בזמן שאולימפיאקוס הלכה לאיבוד בצד השני של המגרש. זהו מפתח נוסף: מכבי ת"א מנצחת העונה משחקים בהגנה, גם בזכות סולומון, הטוב בקבוצה בתחום הזה (אפילו דרק שארפ יסכים).

אך מכבי מנצחת בצורה לא משכנעת, משום שהיא פגיעה. היא לא מצליחה לתרגם את השיפור ההגנתי למתפרצות, גם בגלל חולשת הריבאונד (במשחק השלישי היא דווקא ניצחה את אולימפיאקוס 37:42); עקב ירידת האפקטיביות של שיתוף הפעולה בין הגבוהים, וכיוון שהיריבות כבר למדו שיש לצופף את הרחבה על מנת לעצור את פארקר וסולומון, גרשון תלוי מאוד ביכולת הקליעה של השחקנים המשלימים (לא ברור למה פני לא נקרא לדגל בשלב מוקדם יותר בסדרה, לאור חולשתם של שארפ ובורשטיין); והיא לא מצליחה לדרוס בעיקר משום שהיא בנויה מאנשים ושחקנים לא מושלמים: סולומון יוצא מריכוז, פארקר מנתר לכל ריבאונד (10 בממוצע בסדרה) ומתיש את עצמו, וויצ'יץ' עייף, שארפ מבוגר. כשמביטים על העונה של מכבי מהזווית הזאת, ההעפלה שלה מקבלת לפתע גוון כמעט רומנטי, והטעם המריר קצת נמחק.

3. לשחקני אולימפיאקוס ולמאמנה היתה סדרה שאפשר להתגאות בה, אבל הם גם הבהירו מדוע מכבי ת"א יכולה לעלות לפיינל פור למרות עונה בינונית. קווינסי לואיס הוא לא זר לצמרת היורוליג, תיוס אדני היה רע מאוד במשחק השלישי, ואסילופולוס לא התייצב, וקזלאוסקאס נתן למכבי פור למשך שני משחקים וחצי, כשהעניק דקות משחק ארוכות לפפאמקריוס התמוה על חשבון חאציס המצוין. הן במשחק הראשון והן במשחק השלישי נחנקה אולימפיאקוס בדקות האחרונות, בזמן שמכבי עשתה את הדבר הנכון. כדורסל הוא משחק של טעויות: מכבי עשתה המון, אולימפיאקוס עשתה יותר.

4. עכשיו, כשמכבי בפראג, היא גם הפייבוריטית לזכייה. פנאתינייקוס, שסומנה לאורך כל העונה כיריבה העיקרית שלה, הודחה במפתיע, ועימה מאמנה המנוסה, ז'לימיר אוברדוביץ'. גרשון ינצל עד תום את ההכנה בת השבועיים, כשמנגד לא ברור מה יעשה במקביל יריבו הלא מנוסה, ולימיר פראסוביץ'. טאו, צסק"א וברצלונה נושאות עימן פצעים, צלקות וטראומות של כשלונות בפיינל פור, בעוד מכבי תגיע עם רוח גבית של עשרת אלפים צהובים, שישיגו כרטיסים בדרך לא דרך.

ועדיין, יש לזכור שמכבי העפילה בקושי מול אולימפיאקוס מלאת הפגמים. לא בטוח שטאו קבוצה טובה יותר מאשר בעונה שעברה – עזבו אותה ארווידאס מאצ'יאוסקאס וחוסה קלדרון – אבל היא נראית עמוקה יותר, עם הקו האחורי של פבלו פריג'יוני, טרוויס האנסן, סרקאן ארדוגן וקייסי ג'ייקובסן, ובעיקר ערוכה ומוכנה לנצל את הרכות של מכבי מתחת לסלים, עם לואיס סקולה הנהדר, טיאגו ספליטר המשתפר וקורנל דויד הוותיק. כדי לזכות בתואר, מכבי חייבת להשתפר. מצד שני, בפעם האחרונה שמכבי ת"א עלתה לפיינל פור בצורה לא משכנעת, היריבה בגמר חטפה 44 הפרש.