דרבי במשבר

לפני

התחושה לגבי הדרבי הזה, עוד הרבה לפני שנזרקו רימוני העשן הראשונים מכיוון שער חמש, היתה מסויגת. אם אתה אוהד מכבי חשבת שהדרבי לא מספיק מעניין והפקרת את שער שמונה; אם אתה אוהד הפועל – לא פחדת. שני מרכיבי הזהות הדומיננטיים ביותר של דרבי – אחד מכל צד של המתרס – נעדרו ממנו. התוצאה: שפע של מקומות חנייה פנויים בקרבת בלומפילד חצי שעה בלבד לפני השריקה, או בשפת "שירים ושערים": "היעדר תכונה באוויר".

ואולם, מה ההבדל בין חוסר החשיבות, לכאורה, של הדרבי הזה לבין זה של הסיבוב הקודם? התשובה לא טמונה בכאן ובעכשיו, כי אם בעתיד. אצל שתי הקבוצות, אחרי שעסקאות מכירתן נכשלו, נוצרה תחושה מסוימת של אובדן משמעות. אוהדי הפועל בוודאי לא יודו בזה (אחרי הכל, הדרבי הוא מעל הכל) אבל הגזירה השרירותית שנחתה עליהם, לא להוות גורם במאבק האליפות בשנים הקרובות, מרוקנת אותם. אולי אפילו שלא מדעת. זה לא מסביר את העובדה שהם טרחו על ארגון פירוטכניקה מרהיבה; זה בהחלט מסביר את העובדה שגם היא לא הצליחה לעורר את הקהל המנומנם מתרדמתו.

תוך כדי

היות והדרבי הזה לא ענה על שום אספקט של כדורגל, כפי שאנחנו מכירים אותו, אין צורך מיוחד להתייחס למשחק עצמו. אבל בכל זאת ניתן לחלץ ממנו רגע אחד שקיפל בתוכו את כל המרכיבים של דרבי אולד-סקול: כניסתו של אבי נמני בדקה ה-74.

היסוד המיסטי (הרקורד של נמני בדרבים בעבר) פגש את היסוד האובייקטיבי (העובדה שהוא באמת השחקן היחיד במכבי, חי או מת, שמסוגל לעשות משהו), והפגישה ביניהם הסיעה את אוהדי הפועל אחורה בזמן, לפחות שנתיים אחורה, אם לא 12. רגעי ההמתנה נראו כמו לקוחים מסצינה ממלחמת המפרץ: הציפייה המייסרת, מאיפה יבוא הטיל. הוא בא שלוש דקות אחר כך. משי אבוטבול.

אחרי

לראות את אוהדי מכבי בשער 11 מעודדים בטירוף אחרי הפסד מביש בדרבי – זה העלבון הכי גדול למכביזם שנראה כאן בשנים האחרונות. הצהובים עוברים משבר זהות עמוק ואחת הדרכים שלהם להתמודד עמו היא באמצעות ספינים כמו זה: היפוך המציאות על פיה, כניסיון להתמודד איתה. אם הם לא יצאו מזה ומהר, הדרבים הבאים יתרוקנו לחלוטין ממשמעות. לא רחוק היום שיהיו יותר מקומות חניה פנויים מאוהדים.