הנחמה של שנת המאה

אוהדי מכבי תל אביב השתלטו על גמר הפלייאוף בכדורעף ומצאו את מה שחסר בקריית שלום: המועדון שהם אוהבים. אפילו שמעון מזרחי בא

שחר פרנהיימר

בדיוק יממה לפני שאלמונים השליכו בקבוקי תבערה על ביתו של לוני הרציקוביץ', אירחה קבוצת הכדורעף של מכבי תל אביב את עירוני קריית אתא למשחק השני בסדרת גמר הפלייאוף. בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מה עלה בגורל הסדרה, אבל זה הטפל ולא העיקר. מה שחשוב הוא שהרחק מאיצטדיון הייאוש ביפו, במתחם הפסטורלי שטוף השמש בהדר יוסף, יש עדיין מי שנושא בגאון את דגל המועדון הצהוב.

אחרי שהקבוצה של זוהר בר נצר הבטיחה את מקומה בגמר הפלייאוף, חשבו האוהדים להשתמש בפלטפורמה הזו כמנוף להגברת המחאה נגד בעליה של קבוצת הכדורגל, לוני הרציקוביץ'. הייאוש שנבנה אצל האוהדים מעונת המאה של מועדון הכדורגל הכתיב עוד פרק בתולדות המחאה במגרשים. עשיקת סטודנטים בשכר הלימוד, עירייה ששולחת צבא של פקחים שממרר את חיינו בדוחות חניה, פוליטיקאים מושחתים, אבטלה קשה - את כל זה אנחנו סובלים בשקט. לכל אלה פיתחנו אדישות. אבל שמישהו יבוא ויהרוס לנו את הקבוצה? אין מצב. אנחנו נעטה שחורים ביציע, נפטר מאמן, נלבש חצאיות ונבהיר לשחקנים שהם כוסיות.

עוד בוואלה!

תסמכו עליו: חומוס סלק משוגע (ומטמטם) של עומר מילר

לכתבה המלאה

המועדון מעל הכל

"הרעיון המקורי היה להעביר את המחאה לאולם הכדורעף", מספר אורי משיח, מי שמוביל את המחאה נגד לוני בכמה חזיתות. "כל צעד מחאה חוקי נגד ההתנהלות של לוני הרציקוביץ' הוא לדעתי מבורך. לא משנה אם זה כדורעף או כדורמים. גם ביד אליהו אנחנו מניפים שלטי מחאה".

הרעיון נראה בתחילה כניצוץ של גאונות, אבל העברת המחאה ממגרש הכדורגל אל אולם הכדורעף ירדה בסופו של דבר מעל הפרק. דווקא מהייאוש העמוק החלה לנבוט אצל האוהדים ההבנה שהמועדון בעצם עומד מעל הכל - מעל קבוצת הכדורגל, מעל האנשים שבראשה, וגם מעל האוהדים. לפתע נראה שכולם נזכרו שמכבי תל אביב הוא עדיין מועדון כמו שמועדון צריך להיות: עם קבוצות כדורסל, כדורגל, כדוריד וג'ודו, וגם קבוצת כדורעף שיכולה לקחת אליפות. ברצלונה זה כאן? עדיין לא, אך מבעד לנזק התדמיתי שהסבה למועדון קבוצת הכדורגל, אפשר לעצום עיניים ולדמיין שמכבי תל אביב היא עדיין אותה אימפריה ספורטיבית בנוף הלא יציב של הספורט בישראל.

"אוהדי הכדורעף אמרו שהם רוצים שהקבוצה תישאר טהורה, שנתמקד במשחק עצמו", מסביר משיח את הסיבות שבגללן ירד הרעיון מהפרק. "יש הרבה אנשים שמלווים את הקבוצה עד ההישג הזה, והם רוצים שמי שליווה את הקבוצה עד עכשיו יבוא. כיבדנו את הבקשה שלהם. זה רק מוכיח שאפילו בכדורעף יש יותר דרך מאשר בכדורגל".

גם אם הדרך לא תוביל את בר נצר וחבורתו לאליפות, הם מבחינתם כבר עשו הרבה העונה. גם בחלומות הכי ורודים שלהם הם לא חשבו שיוכלו לגנוב פוקוס מהכדורגל. את התודה הזו הם חייבים ללוני כך לפחות חושבים האוהדים, שממש לא רואים בכדורעף ברירת מחדל. עבורם האולם בהדר יוסף הוא עולם אוטופי, מעין דלת סתרים למה שעדיין לא רקוב במכבי תל אביב.

השחקנים עם הראש ביציע

"לובש אדום הוא בן זונה
אני צהוב בנשמה
סלים טועמה מחבל
אני שונא את הפועל
נה נה נה נה
פיני בלילי בן זונה"

למרות הדיבורים לפני המשחק על אולם מלא היו בהדר יוסף הרבה קרחות. משהו כמו 300 צופים בלחץ. למרות זאת היה משהו מיוחד באולם - יד אליהו אנפלאגד, אם תרצו. דגלים, תופים, חולצות צהובות ושירה בלתי פוסקת. הבלדה על בלילי וטועמה היא הזכר היחיד לקבוצה מקריית שלום. "שיהיה ברור, אין קשר בין הכדורגל והכדורעף. מי שבא לפה נהנה. יש פה קשר אמיתי עם השחקנים", מבקש להדגיש אחד האוהדים. "באיזה עוד מקום אתה רואה שחקנים שמעודדים ושרים עם השחקנים?".

וזה באמת מה שקורה. במהלך משחק, בין נקודה לנקודה, שחקנים מביטים ליציע, מוחאים כפיים, יודעים את כל המילים. ג'ובאני רוסו? עזבו אותם באמא שלכם.

"הולך איתך לכל מקום
מנגב ת'תחת עם צעיף שהוא אדום
הגאווה היחידה
מכבי תל אביב הדת הצהובה"

משחק, לא משחק, השחקנים נהנים מכל רגע, וגם האוהדים. כשהקבוצה בפיגור במערכה הראשונה הילדים נכנסים לטירוף ומתחילים לשיר. חצי שעה ברציפות, באותה עוצמה ובאותו קצב, עד שהמעופפים הצהובים עולים ליתרון 0:1. רק אז הם לוקחים אוויר לנשום. "בגלל שהתחילו להגיע אוהדים יש לנו הרבה יותר מחויבות", מסביר מאמן הקבוצה, זוהר בר נצר, את החיבור המיוחד הזה בין הקבוצה לשחקנים. "הרי בשורה התחתונה בשביל מי אנחנו משחקים? בשביל האוהדים. הם באים, עושים אווירה, מעריכים את המלחמה שלנו".

חברי השחקן ה~12, ארגון האוהדים שמלווה את קבוצת הכדורעף זה כמה שנים, מזהים באחות הצנועה את כל מה שחסר להם בקבוצת הכדורגל. "כל הכבוד לשחקן ה-12, שמעודדים בכל משחק את הקבוצה שלנו בכדורעף", צוהלת בהתלהבות אוהדת יחידה צבועה בצהוב. "קבוצה טובה עם אופי ונשמה שנלחמת לא משנה מה, לא כמו הקבוצה העלובה בכדורגל, שאין לה כבוד לסמל".

האוהדים המירו את אליליהם המפונקים ועמוסי הג'ל והביטחון בספורטאים אמיתיים, עם לוק של השכן ממול, שמעריכים כל דקת חשיפה ב"חדשות הספורט". אז מה אם הם מתחבקים בצורה משונה אחרי כל נקודה? "כל עוד מתייחסים אלינו בתקשורת, זה כבר עושה לנו טוב", אומר בר נצר. "בדרך כלל אתה פותח עיתון ומחפש את הכדורעף בדפים האחרונים, ופתאום אתה גם בכל אתרי האינטרנט".

תפסו שיש כאן קטע אחר

במדינות ספורט מתוקנות, עם תרבות ומסורת, אנשים לא צריכים סיבה מיוחדת בשביל ללכת לראות כדורעף. מעבר לים תוכלו למצוא משפחות שלמות שמתרכזות סביב ענפי ספורט שאצלנו נפלו לקטגוריית האזוטריה. עכשיו, כשהכדורגל מתחיל להזכיר אזוטריה, זה בדיוק זמן טוב לשאר המחלקות במועדון להרים את הראש.

"אנחנו רוצים שיבואו בגלל שזו קבוצה של מכבי, ולא בשביל למחות על קבוצת הכדורגל. הם באים, וזה עושה לנו רק טוב", אומר בר נצר. הגרעין הקשה של האוהדים הולך עם הקבוצה כבר שלוש~ארבע שנים. רובו הגיע מהכדורגל, אבל משאיר את הקבוצה ההיא מחוץ לדלתות האולם. "שירתתי עם אורי משיח בצבא, בבסיס תחזוקה", ממשיך בר נצר. "אחר כך המשכנו להיות בקשר ואמרתי לו: 'אורי, תביא כמה אוהדים מהכדורגל'. הם באו, התלהבו, זרקו כמה חזיזים, עשו בלגן ותפסו שיש כאן קטע אחר. הם אמרו לי, 'פה לא עולה כסף להיכנס, והשחקנים נותנים את הנשמה. בכדורגל אנחנו קונים מנויים באלפי שקלים והם לא רצים'".

במהלך המערכה הראשונה נכנס לאולם שמעון מזרחי עם הנכד שלו. הקהל מחליף דיסק ומתחיל לסגוד למר מכבי תל אביב. אם זה היה לוני הוא היה מושיב את הילד על הברכיים. שמעון נותן לגברבר כיסא משלו, כאילו אומר, "שב פה ותן לראות כדורעף". מזרחי מקדיש לקבוצה את יום שישי בצהריים. לוני לא. הדבר האחרון שחסר לו הוא לבוא במגע אינטימי עם מאתיים אוהדים שנמצאים במרחק יריקה ממנו. "אנחנו קרובים יותר לכדורסל מאשר לכדורגל", אומר בר נצר. "מוני פנאן ושמעון מזרחי הם יותר אנשי כדורעף. הם משחקים בימי שישי כדורעף על החוף, ואנחנו נפגשים איתם ועם השחקנים, כיוון שלפעמים הם מתאמנים אחרינו בהדר יוסף. הקירבה הזו עשתה לנו משהו".

במשחק בהדר יוסף ניצחו המכבים את קריית אתא, שנראתה מנומנמת משהו, והישוו את הסדרה ל- 1:1 (כרגע 1:2 לקרית אתא בסדרה). אולי הקירבה לאימפריה של שמעון מזרחי מהכדורסל תדביק אותם באבק ההישגים ותביא למועדון הכדורעף אליפות ראשונה מאז 1997. באשר למועדון הכדורגל, אולי הבקשה של קבוצת הכדורעף לא להעביר את המחאה לחצר האחורית שלה, מקורה לא ברצון עז לשמור על טוהר הקבוצה, אלא בחשש עמוק להידבק בנגיף שפשה בקריית שלום. אם לוני רוצה להתחבר אל העם ואל הכדורעף, עדיף שיאמץ את הרעיון של טום הנקס ויעשה לעצמו חבר בשם ווילסון. הולנדי מעופף אחד כבר יש לו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully