לא קשורים לענף

לצד רגעי שיא ספורטיביים, שערים מדהימים ויריבויות מרתקות, הביא המונדיאל לעולם גם לא מעט רגעים שערוריתיים, מבישים ומעוררי מחלוקת.

שחקני כדורגל יכולים להיות אנשים מאוד צבעוניים ובלתי צפויים, שברגעי לחץ והתרגשות מוציאים מעצמם את הדבר הקטן לו אף אחד לא ציפה, רגע שאיש לא יוכל לשכוח אחרי זה. בכל מונדיאל כמעט מתרחשות תקלות, והבלתי צפוי עולה על כל דמיון, אך קשה לסקור את כל האירועים. לפני שהטורניר הגדול עוד מעט יוצא לדרך, קבלו את מצעד כל האירועים שלא ממש קשורים לענף.

דייגו ארמאנדו מראדונה הביא עימו הרבה צבע למונדיאל של 1994 שנערך בארצות הברית. אחרי אותה הרחקה ממושכת מהמגרשים בגלל פרשת הסמים, שתפסה אותו באיטליה ב-1991, ניסה הגאון לחזור למגרשים כמה פעמים. אחרי שעזר לארגנטינה להעפיל למונדיאל ב-1994, היה נראה כי המלך חוזר לשלוט. משחק הבכורה שלו בטורניר היה אולי רגע השיא של מיליוני צופי הכדורגל בעולם באותה אליפות - שער מצוין לחיבורים מול יוון, אחריו רץ דייגיטו כאחוז טירוף למצלמה ושאג לעולם שהוא חי ונושם.

אבל זה היה רגע התהילה האחרון של מראדונה בהיסטוריה של המונדיאל. לאחר המשחק השני מול ניגריה, נתפס מראדונה על שימוש בסם הממריץ "אפדרין", והורחק מהטורניר. באותו משחק הספיק דייגו להשוות את שיא ההופעות במונדיאלים (21), בו החזיקו עד אז אובה זילר הגרמני וולאדיסלאב ז'מודה הפולאני. רק יותר מאוחר חלף על פניו לותאר מתיאוס הגרמני.

רגע השפל של מראדונה נחשב לסקנדל הגדול בתולדות המשחקים, אבל כיאה לתדמית כוכב הרוק המיוסר של דייגו, סקנדלים ומעשי פלא לעד ילכו ביחד.

המשחק בין צ'ילה ואיטליה במונדיאל 1962 בצ'ילה הוא משחק הכדורגל האלים ביותר בתולדות המונדיאל. לא לחינם דבק בו הכינוי "הקרב של סנטיאגו".

המשחק היה כל כך אלים, שקלטת המשחק שהופצה על ידי ה-BBC מאוחר יותר נפתחת באזהרה לצופה: "המשחק שאתם עומדים לצפות בו, הוא המשחק הטפשי, המחריד, המגעיל והמביש ביותר בתולדות הכדורגל". וזו לא היתה הגזמה.

כמה ימים לפני המשחק החלו עיתוני איטליה לחמם את האווירה בסדרת כתבות על אופיין החם והאקזוטי של הבחורות הצ'יליאניות. שחקני צ'ילה לא אהבו את הפגיעה בשם הנשים שלהם, ועלו דרוכים למשחק. מחוות הפיוס של האיטלקים, בדמות זרי ציפורנים, לא התקבלה יפה בצד השני. 12 שניות מתחילת המשחק כבר נשלף הצהוב הראשון, ו-12 דקות מאוחר יותר הורחק השחקן הראשון, ג'יורג'יו פריני האיטלקי. וזה היה רק החימום.

הצ'יליאנים שיחקו בברוטאליות וחיפשו את הרגליים בכל הזדמנות. השיא הגיע כאשר ליונל סאנצ'ז, המגן השמאלי של נבחרת צ'ילה, שלח אגרוף לאפו של הקפטן האיטלקי, הוברטו מאצ'יו. השופט האנגלי, קן אשטון, עמד בגבו לאירוע ולא ראה את האגרוף. מה שכן קלטו עיניו היתה בעיטת קונג פו שהחזיר האיטלקי מאריו דויד לאותו סאנצ'ז. כמובן שדויד הורחק באדום, והותיר את האיטלקים בתשעה שחקנים.

המשחק הסתיים בתוצאה 0:2 לזכות צ'ילה, כשלכל אורך המשחק כוחות חמושים מסייעים לשופט לשלוט בנעשה על המגרש. אשטון לא חזר לשפוט יותר בגביע העולמי. "לא שפטתי משחק כדורגל", אמר לאחר המשחק, "הייתי כמו אחד שעסוק בתימרון כוחות צבאיים".

קשה למצוא משחקים יותר קלאסיים מרבע גמר הגביע העולמי במקסיקו 86', בין אנגליה וארגנטינה. באצטדיון האצטקה עלה דייגו ארמנדו מראדונה לגדולתו עם שני השערים הכי זכורים בתולדות המשחק - האחד מניצוץ של גאונות צרופה, והשני נולד מערמומיות אותה ראה כל העולם, חוץ מהשופט.

השער הראשון שכבש דייגו הגיע אחרי דאבל פס מחוץ לרחבה שפגע בבלם אנגלי, טרי פנוויק. הכדור עלה לשמיים, ובאורח פלא הצליח מראדונה נמוך הקומה להגיע אליו מעל ידיו המושטות של פיטר שילטון ולכבוש. האנגלים דרשו יד, גם ההילוכים החוזרים הוכיחו זאת, אבל איש לא יכול היה לגעת או לשנות את אותה פיסת היסטוריה.

בשנת 2005 הודה דייגו לראשונה כי השער שקיבל את הכינוי "יד האלוהים" לא היה חוקי. "זה יהיה מאוד שחצני מצידי להגיד שזו היתה יד האלוהים", אמר דייגו. "אלוהים עזר לנו, אבל זו היתה היד שלי שהכניסה את הכדור".

שער הניצחון שכבש דייגו במשחק כבר היה מלאכת מחשבת, כשחלף על פני כל הגנת אנגליה לאורך שלושת רבעי מגרש, באחד השערים היפים בתולדות הכדורגל. "זה גול חוקי", שאג יורם ארבל. "מאה אחוז חוקי".

טוני שומאכר היה שוער מזן שכבר נכחד מהעולם. שוער שהיית מעדיף להשאיר לו כדורי גובה, ונמנע ממגע פיזי איתו במצבים של אחד על אחד. בחצי הגמר של מונדיאל 1982 בספרד, מול צרפת, שומאכר נכנס לזיכרון הקולקטיבי. הצרפתים, עם פלאטיני, טיגאנה וז'ירס, הציגו נבחרת טכנית שחיפשה גמר היסטורי.

אחרי יתרון גרמני מרגלי ליטברסקי, ופנדל שוויון של פלאטיני, הגיע אחד הרגעים המפחידים בתולדות המפעל. פלאטיני שלח את הבלם פטריק באטיסטון בכדור ארוך שקיפץ לפניו. שומאכר שעט לעברו כשהוא יוצא משערו, ובזינוק אדיר פגע בראשו של הצרפתי, אבל פיספס את הכדור, שחמק ליד הקורה. הקהל היה בשוק, באטיסטון הרבה יותר. בזמן שהצרפתי שכב מחוסר הכרה, ציפו כולם לאדום שלא הגיע.

שומאכר החליט לאחר התקרית להתגרות בקהל הצרפתי שמאחורי השער, ועשה לעברו תנועות ותרגילי מתיחה משונים. הקהל הגיב בבוז צורם. בהארכה הצליחו הצרפתים לעלות ליתרון 1:3 מרגלי טרסור וז'ירס, אבל תשובה מרגלי רומיניגה וקלאוס פישר שלחה את המשחק לדו קרב פנדלים.

אחרי החמצה לכל צד, הימר שומאכר נכון על הבעיטה של מקסים בוסיס, והשאיר להורסט רובש להשלים את העבודה. רבים חושבים עד היום שצרפת היתה צריכה להיות בגמר, ורבים עוד יותר בטוחים שלשומאכר הגיע כרטיס אדום. אם לבאטיסטון היו נשארות שיניים, בטוח שהוא גם היה צועק.

היריבות הספורטיבית המרה בין אנגליה וארגנטינה התחילה בוומבלי, במונדיאל של 1966. המשחק בין שתי הקבוצות נכנס להיסטוריה, בעיקר בזכותו של הקפטן הארגנטינאי, אנטוניו ראטין, שזכה בכבוד המפוקפק להיות השחקן הראשון שמורחק בוומבלי.

למן הפתיחה החליטו האורחים למחות על צורת השיפוט של הגרמני רודולף קריטליין, ועצרו את המשחק לעיתים תכופות. אחרי מספר אזהרות, המחאה של ראטין הביאה לקריטליין את הסעיף, ובדקה ה-36 הגרמני החליט להרחיק את הקפטן הארגנטינאי. ראטין מחה ולא הסכים לרדת מהמגרש, כשכל חבריו מקיפים את השופט בצורה מאיימת.

רק אחרי שמונה דקות וחצי, בסיועו של המשקיף האנגלי, קן אשטון (זוכרים אותו מהקרב על סנטיאגו?) שדובב את השחקן בספרדית, הסכים ראטין לפנות את המגרש. ויכוחים עם שופטים היו מחזה נדיר מאוד באותה תקופה, והתנהגות הארגנטינאים עוררה זעם רב אצל האנגלים. אחרי שהמשחק הסתיים בניצחון אנגליה 0:1 משער של ג'ף הרסט, כינה אלף ראמזי את יריביו "חיות" והורה לשחקנים לא להחליף עימם חולצות. אנגליה המשיכה עד הסוף באותו טורניר, וזכתה בגביע. אחר כך נרשמו שאר הפרקים ביריבות בין שתי הנבחרות ובין המדינות. בתפקידים הראשיים: איי פוקלנד, דייגו ארמנדו מראדונה ודייויד בקהאם.

ב-1982 הוגרלה גרמניה המערבית לבית אחד עם אוסטריה, אלג'יריה וצ'ילה. הגרמנים נוצחו בידי אלגי'ריה 2:1 בסנסציה אדירה, והביסו את צ'ילה 1:4. בזכות ניצחון של אוסטריה על אלג'יריה 0:2, הגיעו שתי הנבחרות למשחק אחרון ביניהן, בידיעה שניצחון גרמני מינימלי של 0:1 יעלה את שתי הנבחרות לשלב הבא.

לאחר שאלג'יריה סיימה את שלושת משחקיה, נפגשו אוסטריה וגרמניה למה שכונה בהמשך כמשחק ה"אנשלוס" (הכינוי לסיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי ב-13 במרץ 1938). גרמניה כבשה שער מוקדם, ואת יתר הזמן העבירו הנבחרות בהנעת כדור סתמית. בעקבות המשחק הזה, החליטה פיפ"א כי כל המשחקים האחרונים בשלב המוקדם באותו הבית יערכו בשעה זהה.

אל מונדיאל 1994 בארצות הברית הגיעה קולומביה בביטחון שיא. לא מעט פרשנים ראו אותה מגיעה אל השלבים המאוחרים, ואפילו זוכה בתואר. אחרי מונדיאל מפתיע באיטליה (אליו הגיעה על חשבונה של ישראל) והתבגרות לאורך השנים, אף אחד לא ציפה שהיא תודח בשלב הבתים אחרי הפסדים לרומניה וארצות הברית.

הסיפור שממחיש את התרסקותה של קולומביה הוא סיפורו של הבלם אנדראס אסקובר, שכבש שער עצמי אומלל בהפסד שחרץ את גורלה של הנבחרת, מול ארצות הברית.

אבל דמעות האכזבה מההדחה הוחלפו אחרי 10 ימים בדמעות ההלם והזעזוע. אסקובר נורה למוות בעיר הולדתו, מדז'ין. הוא נורה 12 פעמים בחניון מחוץ למסעדה בה אכל. ככל הנראה נרצח השחקן בידי רוצח שנשכר בידי מהמר כבד, ששם סכום לא מבוטל על המשחק.

"האירוניה בסיפור היא שהוא היה ככל הנראה השחקן הטוב במגרש באותו יום", סיפר אלכסיי לאלאס מנבחרת ארצות הברית. "הוא הרגיש נורא הגלל השער ההוא", מספר אביו של אסקובר, דאריו. "אמרתי לו שזו היתה בסך הכל טעות ושהוא צריך להירגע".

דאריו מרצה כיום בבתי ספר נגד האלימות בספורט. "הכדורגל הוא אלים, והאלימות מרעילה אותו", הוא אומר. "אני עדיין רואה כדורגל, אבל לא בתשוקה שהיתה לי קודם".

אמנם הרצח של אסקובר לא התרחש במהלך הטורניר, אבל הוא בהחלט מהווה תמרור אזהרה מפני השלכות השילוב בין פלילים וכדורגל. מלבד מקרה אסקובר, על שאר האירועים אפשר להביט בחיוך נוסטלגי ואפילו לחייך, אלא אם כן קוראים לכם פטריק באטיסטון או פיטר שילטון.