היום שאחרי קשטן

כשמדברים על רכש בהפועל תל אביב, מי צריך ללכת ומי להישאר, את מי כדאי לקנות ואת מי להחזיר, חובה לדבר קודם כל על עמדת המאמן. הפועל תאבד את דרור קשטן בקיץ הקרוב. לא כל האוהדים אוהבים אותו, הרבה מהם מאוד אמביוולנטיים לגביו, אבל גם בגיל ההתבגרות אנחנו מרבים לריב עם אבא ולא להסכים איתו. שאלת ההסכמה שלנו לסגנון המשחק של קשטן, לאופיו המיליטנטי ולסדרות החינוך שהוא מעביר לכוכביו כלל אינה רלוונטית.

כשהאוטובוס של מכבי חיפה מגיע למשחקי החוץ, יענק'לה שחר הוא הראשון שמוריד את הרגל ויורד מהרכב. יש בעל בית ואף שחקן לא יניח רגל על האדמה לפני הבוס. לבית"ר ירושלים אין כזה כבר הרבה זמן, למכבי היו יותר מדי שחשבו שהם כאלה (נימני, קלינגר, לוני), ושתי הקבוצות מדשדשות בים הלחץ של עצמן. בשנים האחרונות אירעו תהפוכות גם בדרגים הגבוהים בהפועל תל אביב, אבל למזלה, גם בתקופות של טלטולים ומהפיכות, כשרפי עגיב וסמי סגול לא יכלו לראות זה את זה, תמיד היה שם האדם עם החמסה, בעל הבית האמיתי של הפועל.

לפני שנה עזב האבא האמיתי של הפועל, והקבוצה כמעט התרסקה. גילי לנדאו נראה יותר כמו האמא החורגת הרעה, וקרס. פייגנבוים לא היה יותר מסותם חורים מוצלח. בקיץ האחרון קשטן חזר. אבא התגעגע למשפחה, היא התגעגעה אליו, ופתאום הבית התייצב. יחד עם קשטן חזרו גם הכדורג,ל שלפעמים נראה כל כך חסר דמיון ואפילו פחדני, ההפסדים הקבועים לנתניה בחוץ, וחוסר האונים הבלתי נגמר מול מכבי חיפה. אבל הכל התגמד מול העובדה שאחרי שנה של הפסקה, זו שוב הפועל.

יצחק שום הוא בחירה מצוינת לעמדה של קשטן (בהנחה שהוא לא מייעד איזשהו תפקיד לאמיר שלח). טוב תעשה ההנהלה אם תסגור איתו כמה שיותר מהר, ותניח לו להתחיל לתכנן את העונה הבאה. הפועל חייבת מאמן מנוסה, שמחזיק בתורת כדורגל משלו, אבל מעל הכל, מאמן שהשחקנים יידעו לכבד גם אחרי שנים תחת קשטן. עצם העובדה שהברנז'ה של קשטן ושל שום אוכלת קרואסון באותם בתי קפה, בוודאי לא תזיק למאמן המיועד להניח יסודות חדשים, לצד אלה שכבר קיימים בוולפסון.

יהיה המאמן אשר יהיה, אנחנו שמחים להגיש לו כמה עצות חינם. עם זאת, חשוב מכל לדעת את הקו המנחה, כל התורה על שתי הרגליים, אותה הוא יהיה צריך להפנים עוד לפני שיניח קצה של נעל על הדשא במגרש האימונים המזרחי במתחם וולפסון: הדרבי הוא מעל הכל.

שביט אלימלך צריך להשאר, אבל באותה נשימה יש לציין שהוא חייב יהיה להוכיח בקיץ שמגיע לו מקום בהרכב. שביט בינוני כבר שלוש שנים, דבר שגורם לנפילה חופשית בביטחון של ההגנה. למרות זאת, המעמד שלו בהפועל ת"א מתקרב לפרה קדושה.

אם ניר רחמין יוכיח שהוא יכול לתת לשביט פייט והצוות הרפואי ייתן אוקיי, הוא חייב להיות בוולפסון גם בעונה הבאה. שוער ישראלי אחר לא בא בחשבון, אלא אם כן מדובר ביוצא נוער של הקבוצה. לצוות המקצועי מומלץ, וזו לא בדיחה, להזמין בקיץ את גליל בן שאנן ואת קובי שאלו, ולתת להם צ'אנס להוכיח שמגיע להם מקום בסגל. אם שאלו ורחמין לא יוכיחו שיש להם מה להציע, שוער זר הוא אופציה שיש לקחת בחשבון.

על שמעון גרשון מיותר להרחיב את הדיבור. ההחלטה אם להישאר תהיה בלעדית על כתפיו של השחקן, במיוחד כשידוע שהפועל לא תוכל להשוות את תנאי השכר שבית"ר תציע. הקפטן צריך להקשיב לקול הפנימי שלא שמעו ישראל כהן ואסי דומב המזגזג, ולהבין שמעבר לבית"ר אולי יועיל לחשבון הבנק שלו, אבל יפגע בו אנושות בחלק המקצועי. מין קארמה שכזו.

טל חן צריך לזכות בחוזה ארוך טווח. חן הראה אופי לוחמני ובלתי מתפשר בשלוש העונות שלו בוולפסון, והאוהדים אוהבים את זה. הוא גם היה השחקן הבולט בקבוצה בעונה שעברה. על מנהיגות כזו, שמתווספת ליכולת טובה מאוד בהגנה, אסור לוותר בשום אופן. שחקנים כדוגמתו הם נכס, בעיקר בתקופה שמעטים הם אלה שמבינים סמל מהו.

ג'ון פנסטיל הוא המגן הימני עם הנתונים הטובים ביותר בליגת העל הישראלית, בפער עצום מהבאים אחריו. הבעיה היא מה שמתחולל לו בראש. אין סיבה לשחרר אותו, כמובן, אבל המאמן הבא חייב יהיה לתת בו אמון מלא, ולתת לו תחושת ביטחון גם בתקופות פחות טובות. בפנסטיל יש לנהוג בכפפות של משי, והתמורה תהיה נכבדה בסופו של דבר.

יגאל אנטבי לא יציב מספיק והפועל יכולה ללכת על זר בעמדה הלא שגרתית לזרים בארץ, המגן השמאלי. את אנטבי אפשר לשחרר, במיוחד לאור העובדה שהוא יקר מדי בשביל להיות שחקן ספסל.

רמי חליס ואסי דומב הם שחקני ספסל ממוצעים, אבל לא יותר מזה. דומב מתקשה לרדוף אחרי חלוצים יריבים, ומבצע המון עבירות בתוך הרחבה. למזלו, השופטים מתעלמים או סתם נותנים לו כבוד. כמו במקרה של אנטבי, גם דומב יקר מדי בשביל לשבת על הספסל והוא למעשה מיותר לחלוטין בעונה הבאה. הפועל תצטרך להביא בלם קדמי נוסף, זר או ישראלי, שיוכל לחפות על פציעות או הרחקות של גרשון או חן, מה גם שחן הוא לא בלם קדמי טבעי, ולעיתים מתקשה לשמור אישית על החלוצים שמולו. כבלם רביעי בסגל תוכל הקבוצה לבנות על שחקן צעיר כמו אבי סופר, או אפילו לנסות ולהביא סופסוף את זאב חיימוביץ' מהפועל פתח תקוה.

לאיוש הספסל יכולה הפועל לחשוב גם על אייל בן עמי. שחקן הכלבו, שנולד וגדל בהפועל, לא נופל מאנטבי, ויכול לשחק בתפקידים מגוונים, חלקם בקישור. בן עמי היה אחד מאהובי הקהל בתקופתו, וכל עוד לא מגיע להפועל מיליארדר סובייטי זה או אחר, יש לו מקום בסגל האדום.

בקישור האדום צריך לעשות חריש עמוק. יוסי אבוקסיס דועך לאיטו, ולא יחזור לשיאו בגיל 36. אף על פי כן, אסור לפלוט אותו מהמערכת. התרומה שלו בעונה הבאה ב-20-30 דקות מהספסל עשויה להתברר כדומה לזה של שלום תקוה בשלהי הקריירה שלו, מה עוד שהמנהיגות של אבוקסיס חייבת להוות בורג חשוב במועדון עוד שנים ארוכות, גם אם לא על המגרש.

וואליד באדיר מאוד לא יציב העונה, ובכל מקרה תמיד לקה בדיוק במסירות שלו. בהיעדר קשרים אחוריים ישראליים בעלי ערך מוסף, הפועל עשויה להתמקד בהבאת לפחות קשר אחורי זר אחד ברמה גבוהה, שיעזור לבאדיר המתבגר. לא קל יהיה למצוא שחקן שימלא את החלל הענק שהותיר גאבור הולמאי, אבל שווה לנסות.

בעמדה הזאת חשוב לתת ביטחון גם לשי אבוטבול. ייתכן שחיבור עם מאמן שאיננו קשטן יאפשר לו לפרוץ סופסוף. אבוטבול, שמראה ניצוצות בשבועות האחרונים, יוכל לזכות במקום בהרכב אם יממש את הפוטנציאל העצום שגלום בו.

גילי ורמוט הוא היהלום של הפועל תל אביב ועל עתידו באדום לא מרחפים סימני שאלה. ורמוט חייב יהיה לעבוד הרבה בחדר הכושר בקיץ הקרוב ולחזק את פלג גופו העליון כדי לזכות ביותר כדורים מול מגינים יריבים. אלא שגם אם יהפוך למר עולם, הקשר המחונן צריך לעשות קודם כל שינוי בראש. מעל הכל, הוא יהיה צריך ללמוד לקחת ולא לחכות. אחת מנקודות האור של ורמוט העונה הייתה במהלך משחק הגביע מול הכח רמת גן בוינטר. בדקה השישית הוא איבד כדור, אבל לא ויתר, והחל לרדוף אחרי השחקן החוטף, עד שהכשיל אותו על קו החצי וראה כרטיס צהוב. למרות האיבוד ולמרות הצהוב, גילי עשה באותו רגע זניח צעד חשוב בדרך מילדות לבגרות. אם תהיה המשכיות לשינוי המנטלי, ורמוט יהיה שחקן מפתח בהפועל בעונה הבאה.

ברוך דגו הוא הפלופ של העונה וכדאי לשחררו. דגו לא מחובר לאוהדים, לא מחובר לקבוצה, ומציג יכולת מאוד בינונית, במקרה הטוב. הפועל היא למעשה תחנת מעבר שלו ואין שום הצדקה, ולו הקטנה ביותר, להשאיר אותו במועדון. במיוחד לאור העובדה שיקיר לוסקי הצעיר לא נופל ממנו ביכולתו, וסלים טועמה עשוי לחזור.

אין גם סיבה שפליקס אובוקה ילבש אדום בעונה הבאה. הקהל של הפועל מעדיף לראות שחקן שנלחם על כדורים ורץ ללא הפסקה, מאשר זר עצלן, שמשחק כאילו הוא להטוטן בקרקס. גם היכולת הטכנית המרשימה שלו לא אמורה לעזור לאובוקה, שלא תרם עד עכשיו כלום.

אליניב ברדה, איבזיטו אוגבונה, ועומר פרץ יהיו ככל הנראה בהפועל גם בעונה הבה, אבל על כל אחד מהשלושה להתמודד עם מספר סוגיות משמעותיות. ברדה יהיה חייב לעשות שינוי תפישתי קיצוני כדי להשתפר (וגם כדי להפסיק להיות אחד השחקנים המעצבנים בליגה). הנטייה שלו לצלול בכל אזור במגרש ולהתווכח בלי סוף עם השופטים לא תקדם את החלוץ המוכשר לשום מקום. אם יהפוך לחלוץ שאפתן, יילחם על כדורים של 50 אחוזים במקום ליפול וישחק בצורה הוגנת, ברדה יקבל הרבה יותר כבוד מהיריבים, מהשופטים, מהקהל, ואולי בהמשך גם מסקאוטים אירופאיים. אם יבין וגם יישם, ייפתחו בפניו הרבה דלתות, כולל זו של קשטן בנבחרת.

אוגבונה צריך להישאר קודם כל בגלל שהוא אוהב את הפועל אהבת אמת. אפשר לדבר על היכולת המשתפרת או על ההחמצות ממטר. על השערים החשובים שלו מחד, ועל זה שהוא לא חלוץ מאידך. אבל זיטו סובל מתסמונת הלב האדום, וזה שווה לפעמים יותר מהיכולת של רונאלדיניו. שחקנים כאלה, זרים או ישראליים, יקרים או זולים, לא משחררים כל כך מהר.

איליה יברויאן הוא שחקן טוב, אבל אין סיבה להשאיר אותו משום שהחיזוק המשמעותי בזרים צריך להגיע בקישור ובהגנה, ומפני שאינפלציית חלוצים לא מומלצת בקבוצת כדורגל.

ולמה אינפלציה? מפני שההנהלה, המאמן החדש והאוהדים חייבים לירוק דם כדי להחזיר את פיני בלילי. תתלו את זה בסיבות מקצועיות או תנמקו בעובדה שבתקופה שלו בהפועל לא הייתה בארץ הגנה שהעזה להניע כדור. תסבירו שבלילי הוא מהשחקנים הבודדים שעוד מבינים את המשמעות של דרבי. תתבדחו על כך שהוא מכניס למגרש את האבוקות במשחקים החשובים, תצחקו על הריצה שלו, תקראו לו משוגע אחרי שיירד לגליץ' על שטראובר או על קורנפיין, או כשיבעט כדור על ניר רחמין משני מטר במהלך החימום. דבר לא יטשטש את הקביעה הבאה: פיני בלילי חייב להיות בהפועל.