מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הרגשתם כמו ילדים? אני מתכוון ממש ילדים. כאלו שמתלהבים מכל דבר קטן, שרואים הכל כאילו זו הפעם הראשונה שהם רואים אותו. תמימים שמאמינים שהכל טוב ושאין רע בעולם.
מתי בפעם האחרונה הרגשתם בושה ודכאון כל כך עזים שכל רצונכם היה להסתגר לבד בחדר חשוך ולהתחבא מתחת לשמיכה? הרגשה כל כך חזקה שהיא שואבת מכם כל רצון להמשיך לחיות ולתפקד ומשאירה אתכם עצובים ומרירים.
מתי בפעם האחרונה הרגשתם ככה באותו היום ובבהפרש של שעתיים?
להיות שם כשזה קורה
מגיל 12 אני אוהד של השמשות מפיניקס. למה דווקא פיניקס? מעולם לא ביקרתי שם, וזה התחיל ממשחק מחשב, NBA PLAYOFFS הקלאסי, למי שעוד זוכר שפעם היו מסכי CGA ומחשבי 286 ו-XT. פיניקס שיחקה באותם ימים עם טום צ'יימברס (בתקופה שהיה קולע לפחות סל אחד במשחקים בהם זרק 14 פעמים לסל), קווין ג'ונסון וג'ף הורנאסק. התאהבתי אז, ואני מכור עד היום.
קשה להיות אוהד NBA בארץ. אין שידורים בשעות נורמליות, אין סיקור רציני בערוצי הספורט, ורק לפני כמה שנים הגיע ספורטסנטר של ESPN לתודעה הציבורית, וכאן בוואלה! ספורט העבירו הילוך, הרימו את הכפפה והחלו להתייחס יותר ברצינות לאוהדים הרבים. אבל בכל מקרה, לעולם לא יהיה תחליף לחווית המשחק עצמו.
אני זוכר את עונת 1992/3, בה פיניקס שיחקה בגמר מול שיקגו במה שהיה אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי. אני עדיין זוכר את הלילה שביליתי אצל חבר, אוהד שיקגו, במשחק מספק 3, זה עם שלוש ההארכות. אני זוכר בפרט את כל השלשות של דן מארלי, את הפרפורים של קווין ג'ונסון, שנתן אז את סדרת חייו, ואת היכולת והמנהיגות של ה-MVP של אותה עונה, צ'ארלס בארקלי. שחקני המשנה, סדריק סבאלוס, ריצ'י דומאס (אקס הפועל חולון) מארק ווסט ואוליבר מילר, היו צוות מסייע נהדר. כאב הלב שגרם לי ג'ון פקסון עם השלשה המנצחת שלו במשחק מספר 6 עדיין טרי. אבל כמו כל אוהד, שמחים כששמח ועצובים כשעצוב.
בעונות הבאות היה קשה יותר לעקוב, בעיקר בזמן שירותי הצבאי. הניתוק ביני לבין השמש באריזונה הלך וגדל. אולם בשנים האחרונות גל האהדה חזר לשטוף את חיי, למרות שמשהו היה חסר. המשהו הזה הגיע ב-27 למרץ, ובמקום להעלות אותי לגבהים חדשים, קיבלתי הנחתה למציאות כואבת.
כשאני לא מחלטר בוואלה!, אני עובד במשרה ששולחת אותי לשלל מקומות בעולם. בשבוע שעבר הייתי בניו ג'רזי, מדינת הביצות וביתם של הסופרנוס. במקרה זה היה כשפיניקס הגיעה העירה למפגש מעניין עם הרשתות המקומיות. במקרה זה היה המשחק השני אחרי חזרתו של אמארה סטודמאייר מפציעה שהשביתה אותו לכל העונה. במקרה זה היה מפגן ההתקפה העלוב ביותר של הסאנס מזה שנים. במקרה אני הייתי שם כדי לראות את הכל.
ואיזה מסכנים האוהדים
בניו ג'רזי אין קהל אוהדים טוב, עובדה שגיליתי בעבר כשהייתי במשחק מול דטרויט. בכלל ברוב ענפי הספורט בארה"ב, הקהל מתעורר רק כשמתחילים לדבר על פלייאוף. אבל כשהקבוצה המקומית רצה כמו מטורפת ו-וינס קרטר משחיל שלשה אחר שלשה, גם כמה אלפים עושים רעש של רבבות. בתחילת המשחק ההתרגשות עוד שטפה אותי, הלב פעם בחוזקה כשהשחקנים בסגול עלו לחימום קליעות, ורעד קל עבר בי בטיפ אוף. הנה השחקנים שראיתי רק בטלוויזיה, שעליהם קראתי, שאת הסטטיסטיקות שלהם אני מכיר בעל פה. כרגע הם מולי במציאות. אני מאושר.
המשחק התחיל, שתי הקבוצות עשו רושם שלא ממש בא להן לקלוע, והרבע הראשון הסתיים בניקוד נמוך, 18:20 לנטס. שתי הקבוצות לא קלעו טוב, סטיב נאש לא עשה כלום ואמארה נראה רע. מאז הכל שחור בזיכרון.
אני לא מתכוון להיכנס למספרים, כי כשאתה בקהל אין עדכוני סטטיסטיקה למטה על המסך כמו בטלוויזיה, ואי אפשר לקפוץ לרגע לאינטרנט כדי לראות מה עושים שחקני הפנטסי שלך. וזה לא ממש משנה כמה בדיוק קלעו הקבוצות לאחר מכן, ומה היה ההפרש הכי גבוה, כי כשאתה שם, ואתה אוהד, אתה מרגיש כמה זה רע. ואני אכן הרגשתי. השחקנים שאותם אני מעריך ואוהב אכזבו אותי פעם אחר פעם. נאש, ה-MVP המכהן להזכירכם, ואחד שכנראה יגרוף את התואר גם העונה, לא קלע סל אחד מהשדה או מהעונשין לכבודי. ספק אם MVP אי פעם שיחק משחק שלם עם אפס נקודות, והאירוע הזה התרחש בדיוק כשהייתי באיזור. תודה. אמארה נראה אנמי, גמלוני וכבד. שון מריון עוד הראה אינטנסיביות וכמה מהלכי הגנה יפים, אבל משהו היה חסר לסאנס, משהו שלא רואים בטלוויזיה. כשאתה שם אתה שם לב שזה לא זה. יש דברים שלא רואים על המסך, כמו הירידה לפסקי הזמן, שפת הגוף, העלייה לפרקט, התקשורת בין השחקנים. כשזה זה לא זה, זה לא זה. מעולם לא הרגשתי אכזבה רבה כל כך בזמן קצר כל כך. הקבוצה שאותה אני אוהב, שהייתה לי למקור שמחה כל כך גדול במשך השנים אכזבה אותי, ובגדול.
כשהכל היה גמור, התוצאה לא הייתה יפה בכלל. 72:110 לניו ג'רזי. תבוסה ב-38 הפרש והרגשת דיכאון עמוקה. הרגשה שכל אוהד ספורט מסוגל להבין. ולמרות הכל, כמו כל אוהד, החיים (הספורטיבים) נמשכים. אתה חייב להאמין בקבוצה שלך, ואתה חייב לדעת לעודד גם כשרע וזה קשה. וזה מה שאמשיך לעשות, עד האכזבה הבאה.