זה קרה במשחק מול אולקר במחזור השני של הטופ 16. במצב של 23:46 לקבוצה האורחת, האוהדים הרימו ידיים. שמעון מזרחי עמד בשילוב ידיים והריח את סופה של הפנטזיה, העיניים של מוני פנאן היו כבויות והשחקנים רצו חסרי אונים על המגרש. אחרי ההפסד לריאל מדריד וכשהתבוסה הביתית בדרך, אפילו פיני גרשון איבד את זה, אבל רק לשניה. מסתבר שגרשון עשוי מחומר מיוחד, אולי החומר ממנו עשויים הגדולים שבמנהיגים, וגם המאמנים. הוא מתפקד ברגעים הקשים ביותר ומוצא פתרונות לכל בעיה, כפי שעשה מול אולקר, קצת אחרי שאיבד עשתונות וזרק את הז'קט. גם אם יש ויכוח לגבי טיבו של גרשון כבן אדם, ברור שהוא מאמן גדול, עם אמונה שיכולה להחזיק קמפיין שלם של ש"ס.
גרשון לא מפסיק לדבר על בורא עולם ועל מורו הרוחני הרב גלויברמן. כנראה שלעולם לא נדע עד כמה קרבתו של גרשון לדת רצינית ובמה הוא באמת מאמין. מה שבטוח, האמונה שלו הביאה העונה את מכבי ת"א למקום בו היא נמצאת כרגע. בשנתיים האחרונות גרם שרונאס יאסיקביצ'וס גרם לאנשי מכבי ת"א להסתובב בארץ ובאירופה בראש מורם. הוא היה היהלום שלהם, אולי היהלום היקר ביבשת, והם התהדרו בו בכל מקום בו ביקרו. השנה אין יהלום, יש כמה תכשיטים, חלקם פגומים. באופן תיאורטי זה לא מספיק. שמעון מזרחי, רענן כץ ומוני פנאן התמכרו ליהלום, ופתאום הם בלעדיו.
העונה הם כבר לא השוויצו, הם היו לחוצים. אחד ליכלך על המאמן, השני שמר עליו כדי שלא ילכלך בחזרה והשלישי פשוט בכה מגעגועים. מבחינתו של פיני גרשון יש העונה יהלום אחד, הוא עצמו. ככה גרשון אוהב: הוא הכוכב המרכזי בהצגה. גם אם היו לו ספקות כלשהן לגבי דרכה של מכבי ת"א, הוא כמעט לא הפגין זאת. לפני ואחרי כל משחק, הוא שידר כמעט תמיד ביטחון בדרכו. אם מישהו סטה מהדרך, כמו וויל סולומון, הוא לא התבייש לתת לו בראש, קבל עם ועולם. גרשון נראה כמי שחוזה מראש את כל המהלכים של שחקניו וכעת הוא חוזה את סיום העונה הנוכחית. גרשון יודע שהוא בדרך להניף את גביע היורוליג בפעם השלישית ברציפות, אחרת הוא לא היה מדבר כל כך הרבה על הפנסיה.
אם יש משהו שמחזיק את מכבי ת"א הצרה והפצועה השנה, זו האמונה של גרשון כי האחרים כבר הפסיקו להאמין ממזמן. עם כל הכבוד למאמנים כמו בוז'ידאר מאליקוביץ' וזלימיר אוברדוביץ', זכייה שלישית ברציפות של פיני בגביע תהיה ההישג המרשים ביותר של מאמן אירופי אי פעם. היחיד בהיסטוריה שעשה את זה היה אלכסנדר גומלסקי ז"ל, שהוביל את ריגה לשלושת הגביעים הראשונים באירופה. מבחינתה של מכבי ת"א, זכייה שלישית ברציפות, בלי השחקן הטוב באירופה בשלוש השנים האחרונות, תהיה המתוקה ביותר. כל זה למרות שגם לפראג יגיעו 10,000 צהובים, שיעניקו לה יתרון על כל יריבה.
נקודות התורפה
העבודה של גרשון העונה קשה יותר מאי פעם, משום שהסגל של מכבי מלא בחורים ובשחקנים במשבר. הבעיה הראשונה היא וויל סולומון. הרומן בינו לבין אוהדי מכבי ת"א לא המריא מעולם. הם לא הצליחו להתגבר על עזיבתו של שאראס וסולומון הגיע על תקן הבן החורג, שלעולם לא יהיה קרוב לדבר האמיתי. שאראס נשאר האליל וסולומון סוג של דחליל. אי אפשר להאשים את סולומון במצבו הנוכחי ובשקיעתו בטופ 16. אפשר בהחלט להאשים את הקבוצה ואת הערב המיותר לזכרו של הליטאי. מוני פנאן לא התכוון לזה, שמעון מזרחי לא חשב על ההשלכות, אבל הטקס המיותר הזה פשוט חיסל את סולומון.
בעיה שניה היא הספסל. קירק פני, יניב גרין, שרון ששון וג'יימי ארנולד הפכו כולם לקורבנות של פיני גרשון במהלך העונה. פני וגרין נותרו מאחור, ששון וארנולד הצליחו להיחלץ. כל אחד מהם היה צריך לתת את משחק חייו כדי שהמאמן יגיד שהוא שווה את המשכורת ואולי יחשוב עליו במשחק הבא. כנראה שלגרשון לא ממש איכפת מה יקרה למחליפים שלו בעתיד. הוא לא אחראי להמשך הקריירה שלהם, במיוחד לאור העובדה שהקריירה שלו לפני סיום. הוא רואה אותם כחיילים שלו, ותו לא. הם, בצורה בוגרת ובלית ברירה, מצייתים בנאמנות. איכשהו, ארנולד וששון ניצחו לנצח משחקים למכבי בטופ 16, אחרי סיבוב ראשון מסופסל ומתוסכל.
המכשול האחרון בדרך לתואר נעוץ בכושר הפיזי ובכושר המשחק של וויצ'יץ'. בהיעדרו של שאראס הוא הפך לשחקן החשוב ביותר במכבי ת"א, אלא שגם במקרה הזה מורגש חסרונו של הליטאי. אחרי עונה מתישה וקיץ קשה באליפות אירופה, ניקולה, בדיוק כמו טל בורשטיין, שפך מנוע באמצע העונה. זה קרה לו גם בשנתיים הקודמות אבל הרכז שלצדו תמיד ידע איך להחזיר אותו למוטב, גם אם זה התבטא בצעקות לא נעימות. החיבור בין שאראס לוויצ'יץ' רחוק שנות אור מהחיבור בין סולומון לוויצ'יץ'. ואיכשהו, למרות הכל, מכבי כאן, בעמדה מצוינת לגביע נוסף, בעיקר כי המאמן שלה לא הפסיק להאמין.