וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ישראל רוצה שינוי

23.3.2006 / 19:27

כמה דברים חייבים להשתנות אצלנו: הביקורת על סולומון, ההדלפות, מאבקי השייטים וההתנשאות של פרננדז. כי אנחנו רוצים להתקדם

הביקורת על ג'נקינס וסולומון (דוד רוזנטל)

בדיחה ישנה, שמשתמשים בה בעיקר בתחום הפוליטיקה, מספרת על הזאב והשועל שרצו להתנכל לארנב. "בוא נלך אליו הביתה", הציע השועל, "ונדפוק בדלת. אם יפתח לנו וכובע לראשו, נשאל 'למה יש לך כובע?' וניתן לו סטירה. אם יפתח כשאין כובע לראשו, נשאל 'למה אין לך כובע' וניתן לו סטירה". הלכו אל הארנב, דפקו בדלת ומשנפתחה ראו כי אין לו כובע. "למה אין לך כובע?" שאל הזאב והוריד לו סטירה.

ביום למחרת החליטו לעשות את אותו טריק בגרסה שונה, הפעם עם סיגריות. "נבקש ממנו סיגריה. אם יציע עם פילטר, נשאל 'למה עם פילטר' וניתן לו סטירה. אם יציע בלי, נשאל 'למה בלי פילטר' וניתן לו סטירה". התדפקו על דלתו של הארנב והזאב ביקש סיגריה. "עם או בלי פילטר?" שאל הארנב. השניים היו מופתעים לרגע, עד שהשועל פסע קדימה ושאל "למה אין לך כובע?"

הארנב במקרה הזה הוא הוראס ג'נקינס ו-וויל סולומון. הזאב והשועל הם פרשני ואוהדי הכדורסל בישראל. לא משנה מה יעשו ג'נקינס וסולומון, הם לעולם יידרשו לתשובות בלתי אפשריות והאצבע המאשימה תופנה אליהם. כשירושלים מנצחת, זה קורה בזכות המהלכים הגדולים של טפירו או סתם כי ג'נקינס לא הצליח לקלקל. כשהיא מפסידה, ברור שהפזיזות של ג'נקינס הרגה אותה. כשמכבי מנצחת אלו השלשות של שארפ. כשהיא לא – נו, שאראס היה עושה את זה יותר טוב מווילי.

דוגמה בולטת קיבלנו במשחק בין ירושלים לדינמו. מיירה צ'טמן הוא גרסה משופרת קלות של ג'נקינס, שחקן עם אופי שכונתי שמתבסס על זריזות. לא רק שהשורה הסטטיסטית שלהם דומה, צ'טמן עוד מאבד יותר כדורים. המאזן שלהם במשחק היה זהה כמעט לחלוטין. אבל בדברי הפרשנים זה נראה כ"צ'טמן ניצח לדינמו, בעוד שמאיר טפירו לא הצליח לאזן את ג'נקינס". מבינים? הוראס ג'נקינס, שהוא ההתקפה של הפועל ירושלים, תלוי בטפירו, אולי השחקן הכי אוברייטד בשנים האחרונות בכדורסל הישראלי. ומילא שג'נקינס מסתמך לכאורה על מישהו שמשחק לצידו, את סולומון משווים לשאראס, שעבר לייבש את הספסל באינדיאנה. הההשוואה הזאת גרמה לסולומון, שחקן כדורסל מצוין עם הרבה נשמה, להפוך לשנוא נפשם של יושבי ההיכל. וכמובן, הוא אף פעם לא אחד מאבות ההצלחה, אבל לעולם יהיה אדריכל הכישלון.

הגיע הזמן לקחת את סולומון וג'נקינס כמות שהם: שחקני כדורסל טובים מאוד שהכישרון העצום שלהם לפעמים מחפה על קבלת החלטות לא נכונה ולפעמים לא, במקום לעוות את התמונה לרעתם בכל הזדמנות הנקרית בדרך.

ישראלים משפרים חוזים באירופה (דוד רוזנטל)

עידן האוליגרכים יצר סחרור מטורף ביחס לכדורגלן הישראלי. פתאום שחקן כמו גל אלברמן, שחוץ מלהראות פוטנציאל לא עשה כלום עד כה, מקבל חוזה ענק בבית"ר ירושלים. גם כוכבי ליגת העל החליטו לטפס מדרגה ולהראות שהם ראויים לכספים של ארקדי גאידמק ולב לבייב (שבינתיים נעלם כלעומת שבא), והדרך הטובה ביותר מבחינתם הייתה אירופה. אם פעם השחקן הישראלי היה יוצא ליבשת השכנה מתוך אידיאולוגיה ברורה של רצון להתקדם ואגב כך לעשות כסף, היום סדרי העדיפויות השתנו. שערי נתב"ג נפתחים לכל מי שרוצה לשפץ את החוזה ולעזאזל התרומה המקצועית. כך יוצא ששמעון גרשון ממריא לצ'צ'ניה ואחר כך לקבוצת תחתית בליגה הראשונה באנגליה. כך קורה שניר דוידוביץ' לא מרשים אפילו בקבוצה שכבר מזמן הבטיחה ירידה מהפרמייר ליג. וכך קורה שיניב קטן, שחקן טוב פלוס בליגת העל, לובש בזכות סוכן חלקלק את המדים הסגולים של ווסטהאם. 45 דקות הספיקו לאלן פארדיו להבין שהמקום שלו לא בהרכב. איכשהו לא נראה מסוכן להמר שקטן יחזור אלינו בשנה הבאה, אם כמושאל ואם כרכש.

מאבק יחסי הציבור של השחקנים הישראלים כבר מזמן חצה את גבולות הטעם הטוב. הודעות דרך מקורבים, טיסות לכל מקום בגלובוס, טלפונים מהליגה היפנית ועוד כל מיני שמועות ביזאריות ושקופות שמזוהות מייד כבלוף. מי ששבר את כל השיאים היה עידן טל, שיכול לעשות למשה דדש בית ספר בחתימה על מפיות מרוב כל הסיכומים שהגיע אליהם בשנה האחרונה. בדרך הוא שרף גשרים עם רונן קצב, הסוכן שאחראי להצלחתו, השניא עצמו על אוהדי מכבי חיפה והנהלתה והוריד מסיכוייו של סם אלרדייס לאמן את נבחרת אנגליה, בגלל פרשת הסוכן הכפול. הספק מרשים. ואה, כן: הוא עדיין לא בבולטון.

לשחקני כדורגל חשובים שני דברים: כסף ותדמית. חלק מהשחקנים, כמו קטן ואלברמן למשל, יתפסו את הפראייר שישלם. החלק הגדול יותר ימצא את עצמו כמו גרשון, מתפשר ומתכופף פעם אחר פעם עד שיגלה שהוא יותר בדיחה עצובה מסחורה חמה. לא מאמינים? תשאלו את ליאור ליובין, דרור חג'ג', ישראל שיינפלד ועמית תמיר מהכדורסל. הם יגידו לכם מה קורה כשהבלון מתפוצץ.

תרבות המדליפים (חמי אוזן)

התרבות הבזויה של ציטוט מקורות עלומי שם (וייחוס חשיבות יתרה לאותם מקורות), שאפיינה בעבר רק מקומונים מסוימים, הפכה בשנה האחרונה לנגע מסוכן בתקשורת הספורט הישראלית בפרט ובתרבות הספורט בכלל. כמעט בכל מקום, בכל בוקר, בכל ערב, אי אפשר כבר שלא להיתקל במקורבים, או באלה שנמצאים בסביבתו של שחקן מסוים, או בגורמים בכירים בקבוצה או בסתם גורמים במועדון.

תחושת העלבון הזאת של הקורא האינטליגנטי, שבסך הכל ביקש לקרוא קצת ספורט, הופכת כבר קשה מנשוא. הסיבות לתופעה רבות: התפשטות אמצעי התקשורת המדווחים על כדורגל והתחרות ביניהם, התשוקה הגוברת לאינפורמציה בקרב הכתבים הרעבים להצלחה וחילופי המשמרות בקרב עיתונאי הספורט. לא שיש משהו רע בכל הדברים האלה, להפך, בתנאי שהאינפורמציה לא מורכבת מהטינופת חסרת הערך הזאת.

כי מי זה אותו שחקן פחדן, שמרשה לעצמו לומר דברים שלא תחת שמו? האם אנחנו אמורים לנחש? האם מדובר בשחקן בכיר וחשוב באמת או שמא בשחקן ספסל זניח, שרק פורק את תסכולו? האם הוא מייצג משהו בקבוצה מלבד דעתו האישית ופחדנותו? מי הם אותם גורמים במועדון, בכירים או לא? האם זהו היו"ר, האפסנאי או סתם אוהד מעיק? עד שלא נדע את הדברים האלה, לידיעות האלה אין שום ערך עיתונאי.

מעבר לכך, אותם פחדנים מנצלים את האופציה הזאת כדי להתיש אותנו בתירוצים העלובים שלהם. קחו למשל את שחקני מכבי ת"א, הכוכבים העיקריים של התרבות המתפתחת הזאת: המאמן קורע אותם באימון? היכולת שלהם על הדשא על הפנים? תמיד אפשר להפיל את התיק על מעמדו של טון קאנן בקבוצה, על התחלופה בהרכב והשד יודע מה, והכל כמובן בעילום שם. מומלץ לסתום להם את הפה ולפנות את הבמה לספורטאים האמיתיים, אלו שלא מפחדים לדבר בשמם ולעמוד מאחורי התוצאות שלהם.

ההתנשאות של לואיס פרננדז (גיל קדרון)

אל תראו אותי ככה, אני דווקא יש לי חיבה לא מוסתרת לכל דבר צרפתי. ואת לואיס פרננדז באופן ספציפי התחלתי לסמפט אחרי ששמעתי את תוכנית הספורט שלו ברדיו, שם הוא מפגין שנינות וגם לא מעט שארם. ואפילו שמחתי כשהבית"רים החלו להציג כדורגל שובה עין לפרקים והזריקו קצת מרץ בליגת העל המנומנמת. אבל הרפלקס המותנה של המאמן הדגול שהביא את הבשורה לארצנו הנחשלת מתחיל לעלות על כל העצבים.

איך מעזים העיתונאים הפישרים שחיים בבית השחי של העולם לבקר אישיות שכזו אחרי יכולת חלשה, שלא לדבר על הפסד בגביע להכח עמידר ר"ג? הרי מדובר באישיות שאימנה בצמתי כדורגל מרכזיים כמו פריז סן ז'רמן, אתלטיק בילבאו ואליצור קטאר. כשלחצו אותו לקיר על אותה פאדיחה מול מלמיליאן, התשובה המקצועית שלו הייתה שדברים כאלה קורים בגביע בכל מקום. שמעתם את זה, ילידים? תפנימו, בגביע יש הפתעות, אין סיבה להתאכזב.

בראיון ל"מעריב" השבוע הוא סוף סוף אמר את מה שהוא חושב בפה מלא, והפסיק את נשף המסכות הזה. "הישראלים צריכים להגיד 'תודה לואיס'", הסביר. הנה, עכשיו זה ברור. עצם הנוכחות שלו כאן היא כבוד, זכות וברכה עבורנו. הכדורגל של בית"ר מתקשה להתעלות מעל להברקות? למי איכפת. בזכותו נחתו כאן גלאקטיקוס, כי הכסף של גאידמק היה רק הבונוס מבחינת השחקנים שהגיעו לכאן. הדבר שהם הכי רצו היה לבלות בחברתו של לואיס. עכשיו אנחנו מבינים את הכל. תודה, לואיס, תודה.

מחירי הכרטיסים השערורייתיים (פז חסדאי)

מחיר הכרטיס שמקנה כניסה לאיצטדיון המפואר במלאבס ואת הזכות לצפות מקרוב במפגש הדרמטי בין מכבי פתח תקוה למכבי נתניה, הוא כ-70 שקלים. אין טעם לפרט את מגוון האפשרויות לשימוש אלטרנטיבי בסכום הזה, כיוון שכל השקעה תהיה עדיפה.

מכבי ת"א מכרה כעשרת אלפים מנויים בתחילת השנה, וכיום, הודות לתפקודם המצליח של קאנן ולוני, אלפים בודדים מטריחים עצמם לבלומפילד. הנהלת מכבי ממשיכה לגבות 80 שקל לכרטיס עבור הסיוט שבצפייה במשחקיה, למרות הידיעה שלאלפי אנשים יש מנוי שמאפשר כניסה בחינם למשחקים, ובכל זאת הם לא מעיזים להתקרב לאיצטדיון. המסקנה היא בלתי נמנעת: מחירי הכרטיסים בכדורגל הישראלי הם לא רק מוגזמים, חצופים וחסרי פרופורציה, הם בעיקר חסרי מודעות לשווי המוצר.

אוהדי בית"ר ירושלים זועמים על הנהלת הפועל ת"א, שגובה כ-95 שקלים עבור כרטיס למשחק, אבל במקרה הזה ניתן להבין את ההנהלה האדומה. הביקוש גדול, מספר הכרטיסים מוגבל, ולמרות שהמחיר מקומם, יש לו הצדקה כלכלית במציאות הקפיטליסטית. אבל מה לגבי כל שאר המקרים? הרי הרמה מידרדרת והאיצטדיונים מתרוקנים, אז למה המחירים ממשיכים לעלות?

הפועל פ"ת כביכול הולכת לכיוון הקהל שלה, והכריזה כי לקראת המשחק החשוב מול מ.ס אשדוד היא מוזילה את כרטיסי הנוער ל-40 שקל. בחיאת, זה להוזיל? למה לא לעשרה שקלים? למה לא לפוצץ את האיצטדיון ב-8,000 ילדים? למה לא לנסות ליצור אווירת כדורגל אמיתית, עם צופים אמיתיים ועידוד אמיתי ורעש אמיתי, לא רק של קללות? לוני הרציקוביץ' טען בעבר כי בין אם המחיר הוא 80 שקל או 100 שקל, עדיין באים אותם 3,000 שרופים. עכשיו גם הם נעלמים.

במדינות נורמליות ניתן להפנות טענות מהסוג הזה להתאחדויות הכדורגל המקומיות, אבל אז נזכרים כי היו"ר איצ'ה מנחם היה בין היוזמים לגבות 110 שקל עבור כרטיס למשחק הפרידה המרגש מאברם גרנט מול דנמרק. נחכה ליושב ראש הבא.

מלחמות השייטים (דוד רוזנטל)

מאבקי הכוחות בין העוסקים במקצועות השיט והגלישה לא החלו היום או אתמול. כבר לפני 20 שנה היו האחים דן ורן טורטן נאבקים דרך קבע באלדד אמיר ויואל סלע, מה שהגיע לא אחת להאשמות בוטות ולמהלומות פיזיות. גם עמית ענבר, התקווה האולימפית שהתנפצה פעם אחר פעם על הגלים, ניהל יותר סכסוכים מתחרויות.

הבעיה הקשה של הרבה ענפים אולימפיים היא שאין להם זכות קיום משל עצמם, והעובדה שאחת לארבע שנים אפשר לזכות במדליה היא זו שמחזיקה אותם. אף אחד לא באמת רואה שיט. מתי בפעם האחרונה שבה פתחתם טלוויזיה כדי לראות שיט? סליחה, מתי בפעם האחרונה מאז אוגוסט 2004 שידרו לכם שיט? מתי דרשתם שישדרו לכם? ג'ודו, למשל, הוא ענף שגם בו רמת ההתעניינות נמוכה, אבל הוא בר צפייה. כשיש תחרות, גם אם אינה במסגרת האולימפיאדה, אנשים צופים. שיט לא.

לא בטוח שגל פרידמן, לי קורזיץ, אודי גל ויתר אנשי השיט הישראלים מבינים את זה. עם כל הצדק או אי הצדק בדבריהם, הענף שלהם לא רלוונטי בנוף הספורט שלנו, עד שתאריך השנה האזרחית יתחלף ל-2008. אז יקומו שרי החינוך, הספורט והמדע וידברו בשבח טובי בנינו ובנותינו, יספרו שכל ספורטאי ישראלי חולם להיות כמוהם ויעוררו את היצר הלאומי לראות את הישראלים הגאים עומדים על הפודיום. אם הם גם יקחו מדליה, הגאווה הלאומית תתפשט לכל עבר במשך חודש עד שתשכך ותחזיר אותם למציאות המרה. בינתיים הם מתעסקים בהאשמות הדדיות, תביעות והצהרות לוחמניות. מה לא עושים כדי לקבל קצת תשומת לב?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully