כשהכסף מדבר

הכסף הגדול תמיד מנצח, ואם מדובר ברוסים, אז על אחת כמה וכמה. מוסקבה אולי לא ידועה כמארחת האולטימטיבית של אירועי ספורט גדולים, את זה כבר ראינו בפיינל פור של היורוליג בשנה שעברה, אבל כשהוועדה המארגנת מציעה פרסים בסך כולל של יותר משני מיליון דולר, הרמה המקצועית בהתאם. למרות הקרחות ביציעים ב"אולימפיסקי" ואף על פי שלא נשבר ולו שיא עולם אחד, אפשר להגדיר את אליפות העולם באתלטיקה באולמות כהצלחה גדולה.

בשנים האחרונות הפכו אירועי החורף הללו לתחרויות סוג ב'. מעצמות אתלטיקה שלחו לשם ספורטאים מהדרג השני, בזמן שהבכירים יותר התכוננו לעונת הקיץ, שם חיכה להם הכסף הגדול. השנה, נראה שכולם עמדו בתור. אי אפשר לזלזל בפרס של 40 אלף דולר למקום הראשון.

מובן שאנחנו שקענו באכזבה הגדולה של אלכס אברבוך. גמר הקפיצה במוט דווקא היה היחיד שלא התעלה לרמות גבוהות. במקום לנצל עוד הזדמנות פז כדי להשמיע את ההמנון הלאומי, במדינה שמעדיפה המנונים אחרים, אברבוך המשיך במסורת של חוסר היציבות ועבר גובה התחלתי של 5.50 מטר בלבד. נכון, זה מאכזב, אבל צריך לזכור שמדובר במקצוע הטכני ביותר באתלטיקה. מעטים הם הקופצים שיכולים לשמור על יציבות לאורך שנים בתחרויות הגדולות ואם סרגיי בובקה האגדי קרס בגמר אולימפי, גם לאברבוך מותר. בכל זאת, אברבוך סיים במקום הרביעי ואפילו זכה ב-8,000 דולר. ההופעה לא תפגום במעמדו של אברבוך כאחד מגדולי הספורטאים בתולדות מדינת ישראל.

כמה מהמקצועות האחרים סיפקו רמה שלא נראתה כבר זמן רב גם באיצטדיונים פתוחים: הדיפה של מעל ל-22 מטר בכדור ברזל, עוד ניסיון לשיא עולם בקפיצה במוט לנשים, דרמות בבורות הקפיצה לרוחק, עוד תואר למריה מוטולה הגדולה ב-800 מטר, שבעה קופצי משולשת שעברו את ה-17 מטר בגמר לגברים וקנניסה בקלה אחד, הרץ הטוב בעולם כיום למרחקים ארוכים.

ומילה על הטלוויזיה. בתקופת הבחירות, רשות השידור יכולה הייתה להתעלם מהאליפות הזאת, בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב ויבואו בטענות. למרות הכל, ערוץ 1 שלח צוות למוסקבה והציל את חובבי האתלטיקה מההחלטה של יורוספורט להעדיף אופניים וסקי בחלק משעות האליפות. אז נכון שקשה להתרגל לעמית הורסקי ושד"ר גלעד ויינגרטן גורם לגעגועים עזים למולי אפשטיין, אבל בסיכומו של דבר, מברוק לערוץ 1. כן, מותר להגיד את זה לפעמים.