יאו, איזו מניה

יאו מינג (יוסטון):

התחממות בגזרת הסנטרים. הדיזל, שאקיל אוניל, מחמם מנועים לקראת הפלייאוף, הביג בן (וואלאס) חזר מהאולסטאר במצב רוח מפלצתי (היה לו רצף של ארבעה משחקים עם 4 חטיפות ו-4.5 גגות למשחק) ואפילו הסיני הענק התעורר משנת החורף. הטילים מנצחים 14 מה-18 האחרונים, ובזמן שטי-מאק פצוע, עסוק בבעיות אישיות ולא ממש מתפקד, יאו לוקח מנהיגות והרצף הזה רשום בעיקר על שמו. בתשעת המשחקים האחרונים הוא קולע 25.6 נקודות ב-54 אחוזים מהשדה, הולך לקו 9.4 פעמים במשחק וקולע ב-85 אחוזים, מוריד 13.7 ריבאונדים וחוסם 2.3 פעמים במשחק. לקראת סוף השנה הרביעית שלו, נראה שהסיני החביב החליט שהוא כן מסוגל להוביל קבוצה, ואלו חדשות טובות מכל זווית ראייה אפשרית.

פול פירס (בוסטון):

פירס נמצא ברשימת הלוהטים שמקבלים את הכבוד הראוי להם בזמן האחרון (יחד עם וויד, מאריון וארינאס), אבל מגיע לו אפילו יותר. 33 נקודות באחוזים מצוינים ב-16 המשחקים האחרונים, השתלטות על משחקים במאני טיים, תרומה בכל קטגוריה אפשרית, מנהיגות- משהו טוב קרה לפירס השנה ובעיקר בזמן האחרון.

הסלטיקס מנצחים 8 מה-13 האחרונים (לפלייאוף זה כנראה לא יספיק) בעיקר בזכות פירס אבל לא רק. הרוקי האלמוני ראיין גומז מפתיע אפילו את עצמו ודלונטה ווסט ממשיך להתקדם בעמדת הפוינט גארד. יחד עם שצ'רביאק, שכרגע לא כשיר לחלוטין והפוטנציאל של אל ג'פרסון, ג'ראלד גרין, קנדריק פרקינס וטוני אלן, העתיד של הסלטיקס שוב נראה מבטיח. ועכשיו גם פירס נראה כמו שחקן שראוי להוביל קבוצה גדולה. כדאי לשים לב אליהם בשנים הקרובות.

רון ארטסט (סקרמנטו):

איזה טרייד נפלא רקחו להם לארי בירד וג'ף פטרי. פז'ה מצליח לככב בין חוטבי העצים של הפייסרס, שמסתדרים מצוין בלי ג'רמיין אוניל, טינסלי ואפילו שאראס, שלא ממש מקבל דקות בקבוצה שהכי לא מתאימה לו בעולם (כדאי שימצא קבוצה אחרת מהר, כי ללינור יאסיקביצ'יוס, הישראלית הראשונה ב-NBA, מגיע יותר). עד היום קשה היה למצוא מילים טובות להגיד על הקינגס ועל ארטסט, אבל השילוב בין שני המינוסים האלה יצר פלוס ענק. הקליעה עדיין חלודה משנתיים בהן בקושי שיחק, אבל כל השאר עובד נהדר. רון-רון שומר נפלא, חוטף בלי הפסקה ומשתלב במשחק הקבוצתי של המלכים עם 4.3 אסיסטים למשחק. והכי חשוב: הקינגס מנצחים 12 מה-16 האחרונים (שזה בערך מאז שארטסט הגיע), כולל 4 מ-5 במסע לא פשוט במזרח, והם שועטים לעבר הפלייאוף, שם אף אחד לא ירצה לפגוש אותם.

מייק ג'יימס (טורונטו):

זה כבר לא מצחיק. בשלושת החודשים האחרונים מייק ג'יימס הוא אחד הפוינט גארדים הטובים בעולם. מאז ינואר הוא קולע 22 נקודות למשחק ב-50 אחוזים מהשדה ומוסיף 6.4 אסיסטים ו-2.2 שלשות באחוזים מעולים. והוא רק משתפר. ב-8 האחרונים הוא עומד על יותר מ-25 נקודות למשחק בלי לרדת מ-20. ומדובר בשחקן שעד השנה נחשב במקרה הטוב למחליף חביב ובשנה שעברה קלע 11.8 נקודות למשחק ביוסטון באחוזים הרבה יותר נמוכים.

יותר מדי ניצחונות הוא לא מביא לקנדים (גם סופרמן היה מתקשה), אבל יחד עם בוש, מו פיטרסון ווילאנובה יש לראפטורס רביעייה שנותנת תפוקה התקפית כל משחק. אם הרכש מפיניקס, ג'רי קולאנג'לו, יצליח עם בחירת הדראפט ועם הרכש בקיץ, בעיקר בצד ההגנתי (ולא הייתי מהמר אחרת), אולי יהיה להם סיכוי להשאיר את בוש בקנדה. מזל שלאמריקאים כבר נמאס ממנו.

ג'ייסון ריצ'רדסון (גולדן סטייט):

גולדן סטייט? הם עוד קיימים? אם ככה הגבתם אחרי שהלוחמים ניצחו במיאמי ועצרו להם רצף של עשרה נצחונות אתם לא לבד (כדי לצנן טיפה את ההתלהבות מההיט - הניצחונות היו על דטרויט, וושינגטון ו-7 נמושות). הלוחמים הפסידו 11 מה-14 שלפני הנצחון במיאמי ונמצאים עמוק בתחתית המערב. בארון דיוויס מוגבל בדקות בגלל פציעה ולא תורם יותר מדי, דאנליבי ופויל ממשיכים להיות בדיחה עצובה, ביידריניס ודיוגו עדיין לא תורמים באמת. ג'יי-ריץ' מסתכל ימינה ושמאלה ומבין שאין לו עם מי לשחק, אז לפחות הוא מראה לנו מה הוא יודע. הנה ההספק של תשעת המשחקים האחרונים: 31.2 נקודות ב-53 אחוזים מהשדה, 5 (!) שלשות למשחק ב-58 אחוזים, 6.4 קרשים, 4.2 בונבוניירות ו-1.4 גניבות. את עונת השיא שלו ג'יי-ריץ' יסכם בשלוש מילים: "חבל, הייתי לבד".

טים דאנקן (סן אנטוניו):

ששש...תרגיעו קצת עם התגובה שלכם, טימי מנסה לישון כאן. הפאוור פורוורד הטוב בהיסטוריה מביא השנה לשיאים חדשים את הזלזול והשמירה על עצמו בעונה הרגילה, וגם הפציעה הקבועה שהוא סוחב היא לא תירוץ. זאת העונה החלשה של דאנקן בלא מעט קטגוריות ולא רק בגלל הירידה בדקות (בעונה שעברה הוא שיחק פחות). בפברואר הוא קלע 14.3 נקודות למשחק בפחות מ-40 אחוז מהשדה, במרץ הוא עומד על 16.5 נקודות ו-7.3 ריבאונדים. מכיוון שיש לו את הסגל העמוק והטוב בליגה זה לא כל כך מפריע, אבל בינתיים הספרס כבר איבדו את המקום הראשון במערב לדאלאס.

השחקן שלימד אותנו משהו על עקביות ועבודה קשה ושקטה אמור לדעת שאי אפשר פשוט לעשות סוויץ' מהיכולת של החודשיים האחרונים ליכולת של פלייאוף. אם טימי לא יתחיל לשחק בקרוב, הוא עלול לפספס את הרכבת השנה.

אנדריי קירילנקו (יוטה):

כמו דאנקן, גם AK הוא אחד האחרונים שציפיתם לראות במשבצת הזאת. אבל האמת חייבת להיאמר: קירילנקו לא מספק את הסחורה בזמן האחרון. גם משחק מפלצתי פעם בכמה זמן, כמו משחק ה-8 גגות נגד מינסוטה לפני כמה ימים, לא מצליח לעמעם את היכולת הפושרת שלו. עד החודש וחצי האחרונים, כל זמן שהרוסי המעופף שיחק הג'אז היו במאזן מצוין, אבל ב-23 האחרונים שהוא שותף הם הפסידו ב-13. הוא לא קלע 20 ומעלה כבר יותר מחודש (12.4 נקודות בתשעת האחרונים, לא כולל משחק שהוא נפצע בו), יורד בכל הקטגוריות חוץ מגגות ונראה יותר כמו שחקן מסייע קלאסי מאשר כמו שחקן מוביל.

הפעם נגמרו התירוצים: בוזר חזר, דרון וויליאמס נכנס לעניינים וממו אוקור ממשיך להצטיין, לא הייתה שום סיבה לירידה ביכולת של קירילנקו ויוטה הפעם. אולי זה הגב שממשיך להטריד אותו, ואז המצב אפילו יותר גרוע.

רשארד לואיס (סיאטל):

ראשי הסוניקס בפאניקה. כמעט כל הספסל הוחלף לקראת סיום מועד ההעברות, בשורת טריידים שכמה מהם נראים תמוהים במיוחד (פליפ מארי תמורת ההוא שמביא מגבות ללברון?). ויש להם סיבה טובה להיות בפאניקה, כי הקבוצה שלהם מתפרקת. 12 הפסדים ב-17 האחרונים הופכים את הסוניקס לקבוצה השנייה הכי חלשה במערב (הפרחים לבלייזרס). אין זכר לחבורה הנפלאה של שנה שעברה למרות שרוב השחקנים נשארו (בקצב הזה לסיאטל ולמקמילן, מאמן הבלייזרס העונה והסוניקס אשתקד, יהיו ביחד פחות ניצחונות מלסיאטל של העונה שעברה).

לואיס, שהיה אחד הגורמים החשובים להצלחה ההיא, יצא מפוקוס בזמן האחרון. מאז פברואר הוא יורד בכל קטגוריה, ובעיקר בנקודות (מ-22.6 בינואר ל-16.3 במרץ) ובאחוזים מהשדה (מ-48 ל-44). כל מפגש עם שחקן הגנה רציני בזמן האחרון מסתיים בלי דאבל פיגרס, ובהגנה הוא לא מתפקד כבר מזמן, כמו כל שאר הקבוצה.

ג'יי אר סמית (ניו אורלינס/אוקלהומה):

אף אחד לא ירה בג'יי אר, הוא התפוגג בעצמו. אחרי שהרשים במחצית השניה של עונת הרוקי, השוטינג גארד מהתיכונים הגיע לפתיחת העונה חם. הוא כיכב במשחקי ההכנה ונראה טוב בחודש וחצי הראשונים. אבל אז קרה משהו לא צפוי: הצרעות התחילו לנצח, והרבה. ביירון סקוט החליט שסמית חובב ההפגזות מבחוץ עדיין לא מתאים לקבוצה מנצחת והעלה במקומו את קירק סניידר הסולידי וההגנתי. מאז שהאחרון פתח בחמישייה, ההורנטס עשו ריצה מדהימה של 19 נצחונות ו-8 הפסדים, שנעצרה רק לאחרונה.

מאז ג'יי אר הסתכסך עם סקוט, והקבוצה התייאשה מהפוטנציאל הצעיר עד כדי כך שהיא הייתה מוכנה להעביר אותו לספרס תמורת ברנט בארי הוותיק. הטרייד בוטל ברגע האחרון. עכשיו סמית יושב על הספסל ולא משחק. המצב חמור כל כך, עד שכשהייתה לצרעות מכת פציעות, ראה שחקן השנה השניה את מוצ'י נוריס מקבל את הדקות שלו בתור מחליף לשוטינג גארד, ואין עלבון גדול מכך.

סטפון מארבורי (הניו יורק ניקס):

ואיך אפשר בלי נציג מחבורת הזבל? אומנם היו להם בדיוק שני נצחונות רצופים, שעצרו ריצה של 22 הפסדים מתוך 24 משחקים, אבל בכל זאת. דווקא יש לסטפון תירוץ טוב: הוא נפצע בכתף ולא ממש מצליח להתאושש. עדיין, 10.8 נקודות ו-5.7 אסיסטים ב-12 המשחקים האחרונים בהם שיחק זה קצת מוגזם. נדמה לי שזה יותר קשור לכך שהוא מבין שהוא תקוע לשנים הקרובות עם סטיב פרנסיס, ג'יילן רוז, אדי קרי, ג'מאל קרופורד וכל השאר, ושזה בדיוק מה שהם חושבים עליו.