קשים הם חיי הספורטאי?

חובבי ספורט המכללות בארץ, שרגילים לקום ולצפות במשחק באמצע הלילה, מכירים בדרך כלל את הצד הזוהר שבו. שחקנים צעירים עם שאיפות להפוך למקצוענים משחקים כדורסל או פוטבול לעיני קהל צעקני. הכל נראה ורוד עבור אותם ספורטאים שזוכים לממש חלום שיש לרבים. רובם גיבורי תרבות מקומיים שנהנים מהערצת ההמונים והטובים שבהם הופכים כוכבי על ששמם נישא בפי כל חובב ספורט. ובכלל, מי מאיתנו לא היה רוצה לשחק את הספורט האהוב עליו ועוד לקבל על זה מילגת לימודים?

אז זהו, שלא תמיד העניינים כל כך ורודים במבט מקרוב. הרבה אנשים שוכחים שאותם צעירים הם גם סטודנטים ומתייחסים רק לצד הספורטיבי הזוהר. הרי את מי באמת מעניין כמה קיבל ג'יי ג'יי רדיק במבחן האחרון בסוציולוגיה, או אם אדם מוריסון כתב חיבור משביע רצון בקורס לאנגלית. הכתבה הזו תעסוק בצד הפחות ידוע של ספורט המכללות, על מאחורי הקלעים מה השחקנים באמת עושים ביום יום כאשר הם אינם משחקים.

נא להכיר, אוניברסיטת ניו מקסיקו. "חור" במונחים ישראלים וסביר שלא שמעתם עליה דבר (ואם כן, תנחומיי הכנים, לכו חפשו לכם חיים). יצא הגורל ועבדכם הנאמן לומד שם. לא רק לומד שם, אלא עובד מקרוב בהדרכת סטודנטים אתלטים.

אוניברסיטת ניו מקסיקו מייצגת מהרבה בחינות את אמריקה האמיתית. היא אחת ממאות אוניברסיטאות דומות שכוללות עשרות אלפי סטודנטים אתלטים, שרק אחוז אפסי מהם ימשיכו בקריירה ספורטיבית מקצוענית. אין פה את הזוהר שיש לאוניברסיטאות כמו דיוק או קונטיקט ששחקני כדורסל חולמים לשחק בהן. זו לא אוהיו סטייט או דרום קליפורניה שמגייסות את שחקני פוטבול התיכונים הכי טובים במדינה. לא, פה מגיעים בעיקר שחקנים מקומיים או מדרג שני ושלישי. כאלו שלא הצליחו במקומות אחרים ומחפשים הזדמנות שנייה להוכיח את עצמם. שחקנים שאף אוניברסיטה מובילה לא תיתן להם מילגה וזה הסיכוי האחרון שלהם לנסות את מזלם.

ברוב מוחלט של המקרים הם יסיימו את הקריירה שלהם פה. במקרים נדירים ביותר, האוניברסיטה תהווה עבורם קרש קפיצה למקצוענים. לפעמים הכישרון כל כך זעק לשמיים שגם שחקנים ממכללות נידחות יחסית מקבלים הזדמנות במקצוענים. בריאן אורלכר, הליינבקר המצוין של השיקגו ברס שנבחר לשחקן ההגנה של השנה, כמעט ולא התחיל את קריירת הפוטבול שלו מכיוון שאף אוניברסיטה לא רצתה לתת לו מילגה. ניו מקסיקו הייתה היחידה שהציעה לו משהו, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אם יש משהו שבא ללמדנו על תרבות הספורט של האמריקאים, זו כמות המשאבים האדירה שמשקיעות אוניברסיטאות בספורט, גם אם אין הן מצטיינות בו במיוחד. מאמן הפוטבול של ניו מקסיקו, למשל, מרוויח מיליון דולר לעונה, כאשר לשם השוואה, משכורת ממוצעת של פרופסור היא בסביבות 50 אלף דולר (ניו מקסיקו היא אחת המדינות העניות ביותר בארה"ב). זה נמשך במגרש הכדורסל, ה"פיט" המפורסם שמכיל 20 אלף מקומות, ואיצטדיון הפוטבול עם 50 אלף המושבים שלו. זה ממשיך בהשקעה עצומה במתקני אימונים ותידרוכים כאשר כל ספורט נהנה מהם בנפרד. אגב, אפשר ללמוד עוד על תרבות הספורט במדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות אם מסתכלים על הצורה שבה נותנים כבוד לשחקני עבר. בכל מקום שתעברו בו תראו תמונות של שחקנים ששיחקו פה, גביעים ותעודות הצטיינות. זה עוד דבר שמאפיין את האמריקאים: הכמות האינסופית של פרסים שהם מעניקים לשחקנים. נכון, רג'י בוש זכה בהייזמן טרופי, אבל לא משאירים אף אחד מקופח. לכל קונפרנס יש מצטיינים משלו באינספור קטגוריות, ויש גם פרסים שמוענקים לשחקנים המצטיינים באוניברסיטה עצמה, ועוד פרסים שמתקבלים כתוצאה מהצטיינות אקדמית.

פה בדיוק מתרחש הסיפור האמיתי של אותם סטודנטים אתלטים. לעולם הם יחיו במתח שבין היותם סטודנטים רגילים באוניברסיטה, לבין היותם שחקני שמייצגים את המקום. בעיקרון הם סטודנטים לכל דבר ועניין וחייבים לעמוד בכל המטלות האקדמיות כמו כל סטודנט אחר. מצד אחד יש להם מספר הקלות שעוזרות להם, אבל מצד שני ישנם גורמים שמקשים עליהם ושסטודנט רגיל לא צריך להתמודד איתם.

הקלה אחת כוללת הרשמה מוקדמת לכל הקורסים. זה אומר שתמיד יהיה להם מקום בכל קורס שיבחרו. מצד שני, הם מוגבלים בזמנים שהם יכולים לקחת את הקורסים מכיוון שהם מתאמנים כמעט כל יום בשעות קבועות (וזו הסיבה שהם יכולים להיכנס לכל קורס שנפשם חפצה בו). עקרונית, אפשר היה להקצות כיתות לימוד מיוחדות שיורכבו רק מסטודנטים אתלטים, בדומה לתלמידים מצטיינים, אבל ישנם חוקים שאוסרים על כך. החשש הוא, שאם יהיו שיעורים שיכללו רק סטודנטים אתלטים הם יהנו מיחס מיוחד ומקל מצד מורה "נוח", או שיהיו לחצים על המרצה לתת לסטודנטים ציון עובר בקורס. המטרה היא שאתלטים יקבלו יחס שווה בדיוק כמו כל סטודנט אחר.

בדרך כלל, סדר יום של סטודנט יכלול לימודים בכיתה בשעות הבוקר, ארוחת צהריים שלאחריו אימון של כמה שעות עד שעות הערב המוקדמות. אחר כך, ארוחת ערב ואז כתלות בספורט ובשנת הלימוד, הם חייבים להתייצב בחדרי לימוד מיוחדים למשך כשעתיים על מנת להכין שיעורים. לעזרתם מתגייסת מערכת משומנת היטב של מדריכים שיכולים לעזור להם בכל קורס. האתלטים חייבים לשמור על ממוצע ציונים מסוים (שמשתנה ממקום למקום) על מנת שלא לאבד את המלגה החשובה כל כך. יש מעקב קבוע ועל בסיס שבועי של הלימודים. בשגרה של לימודים ואימונים יש להם מעט מאוד זמן זמן חופשי.

כל זה אולי לא נשמע נורא כל כך, אבל תחשבו שהאימונים נמשכים כל הזמן, גם לא בעונת המשחקים. למשל, שחקני פוטבול ממשיכים להתאמן בין אם יש להם משחק השבוע ובין אם הוא יגיע רק בעוד חצי שנה.

בעונת המשחקים, האינטנסיביות כמובן עולה. כל שבוע יש משחק, וכל שבועיים יש משחק חוץ. האוניברסיטאות העשירות יכולות להרשות לעצמן טיסות ואפילו מטוסים פרטיים, אבל האוניברסיטאות הפחות עשירות יעשו את רוב הנסיעות למשחקי חוץ באוטובוסים, ובמקום מבודד כמו ניו מקסיקו זה עסק שעשוי לקחת בין 5 ל-15 שעות נסיעה. לכל כיוון. כמובן שצריך לצאת יום או יומיים קודם למשחק, מה שאומר הפסד של חומר לימוד. כל מי שלומד או למד באוניברסיטה יכול להבין כמה קשה להשלים חומר, במיוחד כאשר במקרים רבים אנחנו לא מדברים על עתודת המדענים בנאס"א. מצד שני, רבים מהם מודעים לעובדה שהקריירה הספורטיבית שלהם לא תגיע רחוק ותסתיים כשהם יסיימו ללמוד, ולכן הם משתדלים להשקיע בלימודים כי זה העתיד האמיתי שלהם.

המלגה ששחקנים מקבלים דומה למילגת עוזר הוראה רגילה ואמורה להספיק למחייה אבל אליה וקוץ בה. חוקי המכללות אוסרים על ספורטאים לעבוד או לקבל תשלום כלשהו, כך שבהשוואה לסטונדטים אחרים הם חייבים לחיות רק מהמלגה. בנוסף, בגלל שגרת האימונים, החופשות שלהם קצרות יותר ובקיץ הם חייבים להמשיך להתאמן, בעוד סטודנטים אחרים יכולים לצאת לנופש או לעבוד.

סטודנטים אתלטים חייבים לשמור על פרופיל נמוך ולהיזהר מחשיפה שלילית. אירועים שוליים שהם מנת חלקו של סטודנט רגיל ואף אחד לא שומע עליהם, מקבלים כותרות בעיתונים ויכולים להזיק אנושות לשחקן. לדוגמא, שתייה מופרזת שנגמרת בתיגרה יכולה לגרום להשעיית שחקן מהקבוצה. המצב כל כך עדין לפעמים שמאמנים מסוימים אוסרים על השחקנים לשתות אלכוהול במשך כל עונת המשחקים.

יצא לי לעבוד הרבה עם שחקני פוטבול ואני יכול לתת כמה אבחנות אנתרופולוגיות אישיות משלי. קודם כל, וזה נכון לכל ספורט, אף פעם לא רואים את המאמנים הראשיים. בכל ספורט יש אינספור עוזרי מאמן ועוד יותר עוזרים אדמיניסטרטיביים שבאים להשליט סדר ולוודא שהסטודנטים לא עושים בלאגן (והם יעשו אם לא יפקחו עליהם עין). הרבה סטודנטים מנסים להתחמק מעבודה על שיעורי הבית וחייבים להחזיק אותם קצר.

בדומה לצבא, גם בפוטבול יש היררכיות. ההירכיות בנויות על פי פז"מ (קרי, איזו שנה אתה לומד או השנה שלך בקבוצה), ועל פי התפקיד שלך על המגרש. יש את התפקידים, כמו הקוורטרבק, שנתפסים כמנהיגים וחייבים לאחד את כולם, אבל יש שחקנים בתפקידים מיוחדים שמנסים לשמור הרבה פעמים על פרופיל נמוך (פעם שאלתי שחקן אחד לשמו של שחקן אחר, והוא ענה לי: "אין לי מושג איך קוראים לשחקנים בקבוצה, אני רק הקיקר"). כמו בכל מקום שיש בו רק גברים צעירים, עם הרבה מאוד טסטוסטרון, אגו ותחרותיות עצומה, מתנהלים משחקי כבוד בין שחקנים שעלולים להידרדר בקלות עד למכות.

כל חובב פוטבול יודע מה זה קוורטרבק ומה הוא עושה, אבל תמיד מעניין לשמוע על עמדות פחות זוהרות במשחק. תוך כדי הדרכה יוצא לי לדבר עם השחקנים ולהתרשם למשל מתפקידו של הדפנסיב ליינמן. לכל עמדה במגרש יש מאמן משלה ומשיחות עם השחקנים מגלים מציאות די מפתיעה. מסתבר שהם מבלים הרבה יותר זמן בחדרי תדרוך מאשר באימונים עצמם. פוטבול הוא משחק מורכב ביותר שיש בו מאות מהלכים אפשריים, והשחקנים חייבים ללמוד אותם בעל פה (לכל שחקן יש פלייבוק של כל המהלכים הרלוונטיים לו), כמו גם איך להיות מתואם עם השחקנים האחרים. הם יכולים לשהות שעות בתדריכים ורק אחר כך לצאת לאימון. זו אולי אחת הסיבות שרואים הרבה טעויות ברמת הקולג'ים, בדיוק בגלל המורכבות הגדולה הזו. כמובן שבעונה עצמם זה נעשה אפילו קשה יותר מכיוון שהם צריכים לערוך התאמות לכל קבוצה שהם עומדים לשחק מולה, ויש להם מעט זמן לכך.

אז האם באמת חיי השחקנים כל כך אומללים כמו שתיארתי אותם? לא צריך להגזים. אורח חיים של ספורטאי לא קל אבל יש בו הרבה סיפוק. מחקרים הראו שאנשים שנמצאים בכושר גופני טוב ומתאמנים על בסיס קבוע, נהנים יותר בממוצע גם בתחומים אחרים של החיים שלהם. תוסיפו לזה את התחרותיות שטבועה בכולם והאדרנלין שזורם בזמן משחקים ושקשה להשוות אותו לשום דבר אחר (50 אלף צופים הם 50 אלף, גם אם הקבוצה שלך מסריחה והיריבה שלך היא מעצמת העל מוויאומינג). רק שלכל שבת של פוטבול יש מוצאי שבת, ושבוע ארוך שבא בעקבותיו.