לפני שמינית הגמר בין ברצלונה לצ'לסי, היו כאלו שטענו כי צ'לסי היא הפייבוריטית להמשיך הלאה. כולם ידעו שהקטלונים טובים יותר, שיש להם שחקנים מוכשרים יותר ושההגנה שלהם השתפרה מהשנה שעברה, אבל הביטחון העצמי, האמונה הבלתי נלאית שז'וזה מוריניו הנחיל לחניכיו והעוצמה הקבוצתית של צ'לסי, עשו את שלהם. גם אחרי הניצחון 1:2 בסטמפורד ברידג', קיננה בקרב רבים התחושה כי האנגלים יכולים לעשות לבארסה הרבה צרות בקמפ נואו ואולי להפוך את התוצאה. אלא שבסיום 180 הדקות, כל מה שיש לומר הוא: "זה הכל, ז'וזה?".
לפתע מה שנתפס כווינריות מצידו של מוריניו קיבל אופי שונה. הוא נראה כמאמן שסובל מעיוורון היוהרה, רק שיוהרה ללא כל כיסוי הופכת לפתטית. אמש (שלישי) הוא עצמו הפך לבדיחה עצובה. באנגליה הוא עדיין מקבל המון ריספקט לאור שתי אליפויות הפרמיירליג, ולכן גם סיקורי המשחקים נגד בארסה בתקשורת האנגלית עשו עמו ועם קבוצתו חסד. אבל בספרד כבר עלו על הבלוף.
התקשורת הספרדית קברה את התגובות העלובות שלו הרבה אחרי תיאורי המשחק והילולי "הקבוצה הטובה באירופה", בניגוד גמור למשחק הראשון, בו החיצים ששלח הפורטוגלי ללאונל מסי נגעו בעצבים הכי רגישים. הפעם ב"מארקה" תיארו את צ'לסי כקבוצה "עצובה", וב"אל מונדו דפורטיבו" גיחכו על על מי שעד לאחרונה נתפסה בעינם כ"כל יכולה".
בעיתון "ספורט", הפרשן מיגל ריקו ספר שמונה משחקי חוץ של צ'לסי בליגת האלופות תחת מוריניו, בהם הגיעו 5 הפסדים (מול פורטו, בארסה, באיירן, ליברפול ובטיס), שתי תוצאות תיקו (באנפילד ואתמול בקמפ נואו) וניצחון בודד (בבריסל מול אנדרלכט הקטנה), ומיד עבר לנתח את הנטייה ההפועל תל אביבית של הבלאוגראנה לחפש את הדכאון, הלחץ והחשש גם במקום שאינו קיים.
אפילו ההקנטות של העיתונאים הספרדים בדבר ההצגה התיאטרלית ברחבה של ג'ון טרי בדרך לשיוויון 1:1 "מכובד", כבר לא מעניינת אף אחד. מוריניו לקח מאיתנו את כל הכיף בלהיכנס בו. צמד המשחקים והשליטה המוחלטת של רייקארד וברצלונה בנעשה על הדשא הן בבית והן בחוץ הזכירו לפתע את מה שרבים, כולל כותב שורות אלו, משום מה שכחו. מתוך 360 דקות משחק בין שתי הקבוצות בשתי העונות האחרונות, הקטלונים היו טובים בכמה דרגות בכולן, זולת 15.
בפתיחת הגומלין אשתקד התפרקה ההגנה של רייקארד בדרך לפיגור 3:0 מהמם. שלושה חורים בהגנה ושלוש התקפות מתפרצות קטלוניות עימעמו את הנחיתות המוחלטת של האלופה האנגלית מול זו הספרדית, שכן בארסה גם הגיעה למצבים רבים יותר, גם הניעה את הכדור ביעילות מרשימה יותר ופשוט נראתה עליונה בכל אספקט שקיים בכדורגל.
לפני הדו קרב אשתקד מוריניו זילזל ביכולות האימון של רייקארד וטען כי אין בכלל ספק מי המאמן הטוב מבין השניים. אבל הגומלין אמש חשף מאמן מקובע, פחדן וחסר יצירתיות ורעיונות. איך ייתכן כי קבוצה שזקוקה לניצחון 0:2 לפחות משחקת בונקר כל כך עלוב? למה היא שולחת לכל היותר שלושה-ארבעה שחקנים להתקפה? ומדוע גם כאשר הפורטוגלי כבר עשה שינויים הוא החליף חלוץ בחלוץ (קרספו במקום דרוגבה) וקשר התקפי בקשר התקפי (גודיונסן, שעשה העונה הסבה לקישור, במקומו של ג'ו קול)?
רייקארד עשה לו בית ספר מבלי להתאמץ. בשני המשחקים העלה ההולנדי את ההרכב ההגנתי ביותר שיש לו שני קשרים הגנתיים בדמות אדמילסון ומוטה, ובעמדות המגנים את אולגוור וג'יו במקום בלטי וסילביניו, שני שחקנים התקפיים בהרבה. בסטמפורד ברידג' זאת היתה טקטיקה של קבוצת חוץ ובקאמפ נואו זה נועד כדי לשמור על היתרון.
לפני שבועיים, בפיגור 1:0, רייקארד הכניס את לארסון במקום מוטה ואת סילביניו במקום ג'יו, והסיט את רונאלדיניו למרכז המגרש. התוצאה: ברצלונה השתלטה על המשחק וחזרה הביתה עם ניצחון 1:2 בכיס.
אתמול זה היה קל בהרבה. החילוף היחידי היה זה הכפוי של לארסון במקום מסי הפצוע. מוריניו לא ידע מה לעשות מול הבלמים המעולים פויול ומארקס וצ'לסי נותרה אובדת עצות. לאור ההתפתחויות על המגרש, לא הייתה שום סיבה שרייקארד יבצע איזשהו שינוי. זה פשוט היה קל מדי.
בסיום המשחק השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא איזה תירוץ ינפק הפעם הפורטוגלי. מהר מאוד גילינו שמוריניו טרם החליף את התקליט מלפני שבועיים גם הפעם הכל בגלל ההרחקה של אסייר דל הורנו. כמובן, איך לא חשבנו על זה קודם.
העניין הוא, שכמו במקרה פיני גרשון, גם ז'וזה האדם מקפיד לשים מקלות בגלגלים למוריניו המאמן. אם הוא לא ישכיל להפנים את הלקחים מהטיול הקליל של בארסה לרבע הגמר, ספק אם יהיו לו את הכלים לגבור על ענקית אירופית גם בשנה הבאה. שלא יחשוב שהוא מסוגל על יובה, מילאן או באיירן מינכן. ולאור השנים הרזות של מנצ'סטר יונייטד וארסנל, הנפת צלחת אליפות הפרמיירליג כבר מתחילה להיראות כמו הלחם והחמאה של שמעון מזרחי.
זה הכל, ז'וזה?
גיל קדרון
8.3.2006 / 15:19