איפה הקאץ' פה?

"אדם נולד שחקן אמרו את זה מזמן, הוא משחק ומעמיד פנים. והעולם במה כאן לכולם, ואנו אנו, אנו שחקנים" (זוהר ארגוב).

כשאחי הגדול לקח אותי הצידה בגיל 11 ואמר לי "זה לא אמיתי, זה הכל הצגה אחת גדולה" השמיים כמעט נפלו על ראשי. "מה?" שאלתי אותו, "איך לא אמיתי? קרי ואן אריק כרגע העיף את קמאלה דרך קיר זכוכית אמיתי". "תראה", הוא אמר, האינסטרומנטים אמיתיים הם, האנשים הם שחקנים ואתלטים נהדרים, אבל המכות לא אמיתיות, והתוצאה הסופית ידועה מראש. הם נותנים שואו, אנשים כמונו שצופים בספורט הזה הם קהל בהצגה אחת גדולה".

אני מוכרח להודות שרצו שמועות בקיבוץ על אמינות הספורט הזה עוד הרבה לפני שהוא אמר לי את זה. אבל כשזה מגיע מגורם רשמי כמו אחי הגדול, זה אומר שזה נכון, שזה באמת לא אמיתי.

היו אלו ימים של תחילת עידן הפינגווין והליקוויד. להקות חדשות דוגמת הפליז,נושאי המגבעת וקילר הלוהטת (לדפוק את הלבנים) התחילו להיכנס לשוק. פסים בשיער ופן בפוני היו שיא האופנה, והוויכוח המר בין הבנות "מי יותר טובה, סינדי לאופר או מדונה?" גרמו ללא מעט מכות ומשיכות שיער. התכנית "מה יש?" הייתה בחיתוליה, ושיר השנה של רשת גימל היה: "אני לא רוצה לזמביה" של עופר אקרלינג. אבל אם לומר את האמת, האקשן האמיתי באותם ימים היה בספורט.

בימים של פוסט עידן יחזקאל (חזום) חזום וקצת לפני חי קרייס ויום טוב טליאס, היו מעט ערוצים בטלוויזיה. לחובבי הספורט שבינינו היו מעט מאוד הזדמנויות לראות שידורים, שלא לדבר על שידורים חיים. ולכן, אוהבי הכדורגל (לא היה משהו אחר..) נתקעו בימי שבת עם "משחק השבת" שנתן לנו קצת מכבי נתניה ועוד 15. באמצע השבוע נתנו לנו איזה מבט ספורט, בימי חמישי מכבי בגביע אירופה, ובימי שני היתה את השעה של ספורט בערבית עם משחק המחזור בין מכבי כפר קנא לשפרעם (זה רק אני, או שהמצלמה תמיד פיספסה את הגולים?)

ואז, בימי שבת בערב הגיע ההיילייט של השבוע, ה"קאץ'" או "היאבקות, רסלינג", איך שתרצו לקרוא לזה, בערוץ המזרח התיכון (כן כן, ההוא עם שלושת המשולשים הירוקים).

רבים מאיתנו זוכרים בעיקר את האחים ואן אריק הגדולים, אבל הם, איך להגיד את זה בצורה עדינה, היו יותר שואו מאשר לוחמים אמיתיים. האחים מטקסס היו חתיכים, שזופים וגדולים כמו שרק אמריקאים אמיתיים מטקסס יכולים להיות. אבל מי שבאמת מבין, יודע שהלוחמים האמיתיים בהיאבקות הזאת היו אנשים דוגמת טרי גורדי, כריס אדמס, המיסינג לינק, אייסמן קינג פארסונס, רוק אנד רול זומה ועוד רבים וטובים, שתיכף ניגע בהם.

ההשפעה של סרטי וסדרות ספורט על האנשים "הרגילים" באה לידי ביטוי בעיקר אחרי סרטי מכות טובים. זכור לי במיוחד שמיד לאחר שצפיתי בסרט "קראטה קיד" הלכתי וחיפשתי ילדים אחרים לריב איתם, וכמובן שעל מי שהסכים להילחם איתי, יישמתי (ניסיתי, אם כי לא תמיד זה צלח..) את קפיצת הרגל האחת המפורסמת מהסרט. באותה תקופה היינו גם מאוד מושפעים מערבי הקרבות של ימי שבת בלילה. בהפסקות של שיעורי ימי ראשון היינו מחכים לחבר לכיתה (שאני מעדיף לא לנקוב בשמו) ומיישמים עליו את ה"איירון קלו", תפיסת הצבת הבלתי נשכחת של הואן-אריקים. היינו גם קופצים עליו מהאויר, שוכבים עליו ומחכים שחבר אחר יגיע וישלים ספירת שלוש. הלא זהו הסימן שניצחנו לא?

בערבי הקרבות הללו היו טובים ורעים. כריס אדאמס (הבוגד..) היה רע. הוא עזב את חבורת ואן אריק (שכמובן היו הטובים) בריב מאוד מתוקשר והתחבר לג'ינו הרננדז (הרע). זכור לי במיוחד ערב קרבות בו המנג'ר שלהם, "אקבר", נתן לו אבקה שהוא דחף לתוך המכנסונים (ללא ספק מכנסי הספורט הכי מכוערים בהיסטוריה) והוא העיף לוואן מן גאנג (איש ענק, עם שיער מגולח הנראה כמו ניאו נאצי) אותה לעיניים וגרם לו להתעוור (אם כי הוא התאושש לאחר מספר שבועות). כריס אדאמס היה, כאמור, בוגד, הוא הלך עם מכנסיים עם הדגל הבריטי עליהם, דבר שבאמריקה הפטריוטית לא ניתן לסלוח עליו.

אדאמס גם היה אחד האחראים לקרב הגדול ביותר, אולי. שבועות אי היה לדבר על משהו אחר. כל דבר אחר אחר התגמד לעומת מה שהיה אמור להיות "הקרב". צמד האחים ואן אריק (מייק וקווין) נגד כריס אדאמס וג'ינו הרננדז. הטובים נגד הרעים. בסופו של הקרב הזה המנצחים היו אמורים לגלח את שערות ראשם של המפסידים! כמובן שהטובים ניצחו לבסוף, איך היה אפשר לדמיין שקווין ואן אריק יגלח את שערות ראשו, הרי אחד מסימני ההיכר שלו היה השערות הארוכות.

ג'ק (דה סנייק) רוברטס, היה אחד מגיבורי ילדותי. באחד מערבי הקרבות הבלתי נשכחים, הוא ניצח איזה אחד, קבוקי, ועלה לבמה כשנחש אמיתי וגדול כרוך על זרועו. מאותו רגע הוא הפך להיות האליל שלי. אתם קולטים? הוא עלה לבמה עם נחש! רבים מחבריי נורא התאכזבו כשהחלטתי שג'ק הוא הגיבור שלי. איך אתה יכול ללכת כנגד הזרם? הם אמרו לי. איך אתה יכול לא לאהוב את האחים ואן אריק?

מי יכול לשכוח את אותו יום שבת ארור שבו קאמאלה (אפריקאי שמן עם קעקועים של עובד אלילים) ו-ואן מן גאנג סיימו את הקרב ביניהם בתיקו? אם זכרוני אינו מטעה אותי, הפסדתי איזה קרטיב או ארטיק בגלל הקרב הזה, אחרי שהתערבתי שוואן מן גאנג אדיר המימדים ינצח בקלות. בשלב יותר מאוחר הכניסו לחגיגה גם נשים. במשך שנים היה ברור לכולנו שסאנשיין, הלוחמת הבלונדינית המהוללת, היא היפה בנשים.

הקרבות הכי מענינים היו בין שלושה מתחרים מכל קבוצה, מי זוכר את הפריבירדס? למייקל הייס, טרי גורדי והשלישי (הגמד הבלונדיני שתמיד חירחר מלחמה) היו תרגילים נהדרים. הם נעזרו בחבלים ובידיים של חבריהם לעשות קפיצות כפולות שנגמרו בהיפוך לאחור וקפיצה לתוך גופם של המתחרים המסכנים.

לכל אחד מן הלוחמים היה את סימן ההיכר שלו,ואת השיטה שבה הוא הכניע את מתחריו. לאחים ואן אריק היה כאמור את "האיירון קלו" תפיסת הצבת המסוכנת. הם היו תופסים את המתחרים ברקה וגורמים להם להיכנע. אחד הדברים היפים היה לראות איך המתחרים מנסים למנוע מהם להגיע לרקה,ותופסים את הזרוע של הואן אריקים בתקווה להרחיק אותם מהם. המיסינג לינק היה תופס את שערות ראשו תוך כדי עליה לחבלים וצועק "יוץץץץ" תוך כדי קפיצה מאיזה שלוש מטר על מתחריו המסכנים אשר שכבו על הרצפה. לאייסמן היתה את קפיצת התחת המפורסמת. הוא היה מעיף את עצמו אל החבלים ואז עם התנופה הוא היה מפנה את התחת לכיוון היריב ומעיף אותו לעזאזל.

חלק בלתי נפרד מכל ערב קרבות היה לראות את הוויכוחים בין האמרגנים של חלק מהמשתתפים. "דה גרייט אקבר" שהיה עולה לזירה עם כאפייה השניא את עצמו על כולם. לא סתם הוא היה אמרגנם של כריס אדאמס וג'ינו הרננדז. היה גם את גארי הארט (האמרגן של עבדולה דה בוצ'ר) השנוא, ההוא שהיה עולה לזירה עם מחבט הטניס וכמעט תמיד היה בורח כי אחד מהמשתתפים היה רודף אחריו. וכמובן פרסי פרינגל השרץ הקטן. הבלונדיני ההוא עם השפם הקטן שעבר יותר מאוחר גם ל-WWF.

בשביל להכניס עניין בתכנית הבידורית, היו מדי שבוע מצטרפים לחבורות כל מיני אנשים מוזרים. למשפחת ואן אריק, לדוגמא, פתאום צץ עוד איזה אח או שניים (או שבעים) - דייויד, קארי, קווין, מייק, לאנס, האבא פריץ. באחד מן הקרבות פתאום השדר הודיע שהיום יצטרף אליהם הבן דוד בריאן אדיאס. אולי הוא היה בכלל חבר, מי זוכר.

קילר קאן המונגולי הוא עוד אחד שראוי לאיזכור. הוא בדרך כלל היה מפסיד רק כי הוא נראה כמו זר, וזרים לא באים טוב בתרבות הספורט הזה. הסמוקינג גאנס היו ההפך מקילר קאן, הם היו אמריקאים אמיתיים שהיו עולים לזירה עם ג'ינסים, כמו קאובויים אמיתיים. מיותר לציין שהם ניצחו את מרבית הקרבות שהם התמודדו בהם.

אחד הדברים הכי יפים היה לראות את המתחרים שוכבים על הגב בפינה ומתחנננים בפני יריביהם לא להרוג אותם. זכור לי במיוחד הקרב של קווין ואן אריק מול כריס אדמס, בו קווין כמעט והכניע אותו ואז בעודו שוכב על הרצפה סימן אדאמס לואן אריק עם הידיים "לא, תעזוב אותי. רק אל תגמור אותי כאן ועכשיו, אני נכנע.." ואז כשקווין התקרב אליו, הוא הכניס לו מכה לא ספורטיבית מתחת לחגורה שלמעשה פתחה את הקרב מחדש. נבלה סרוחה. אף פעם אל תסמכו על לוחם אדיר מימדים לבוש במכנסוני כוסית כשהוא מתחנן לעזרה.

הזכרונות הכי עמוקים של דור האייטיז קשורים באופן כלשהו לספורט וטלוויזיה. העובדה שהיו אז רק שלושה ערוצים לא השאירה הרבה מקום למשחק. כשכבר היה איזה שידור ספורט, לא שאלנו "מה יש בערוץ השני" פשוט היינו מקבלים מה שהיו מוכרים לנו. היה משהו מאוד יחודי ותמים בגישה הזו. היום, כשהמונדיאל מגיע עלינו לטובה, ופתאום צריך לשלם הרבה מאוד כסף על מנת לצפות בו, אנחנו מבינים פתאום מה חולל לנו השפע. וזה הזמן להתגעגע לאותם ימים, שבהם תוכנית ה"קאץ'" הייתה ההצגה הטובה בתבל.