מיתוס הגליל

הפועל גליל עליון, היחידה שהצליחה לקחת אליפות ממכבי תל אביב בארבעים השנים האחרונות, נחשבת ליותר מעוד קבוצה בליגה. הסימפטיה הגדולה לה זוכה הקבוצה העונה במאבקה נגד הירידה ללאומית, מנומקת לא אחת בשל היותה קבוצה בעלת אופי שונה מזה של מועדונים אחרים בתחתית, כמו גבעת שמואל או רמת השרון. לגליל עליון יש "אופי מיוחד" בשל היותה חממה לשחקנים צעירים, ובשל התפקיד שלה בקידומם של כוכבים כנדב הנפלד, דורון שפר וגור שלף. עונת הדובדבנים רק חיזקה את מקומה של הקבוצה במיתולוגיה של הכדורסל הישראלי.

אבל מבט חטוף על סגלי השחקנים של הגליל בעשור האחרון ובזה שלפניו מראה כי אין בסיס לדברים, שכן המילה "חממה" הפכה ללא יותר מאשר כלי למשיכת כישרונות ישראלים צעירים לקבוצה. בשנים האחרונות ייצרה מחלקת הנוער של המועדון שני שחקנים משמעותיים בלבד, עידו קוז'יקרו ויוגב אוחיון. חוק בוסמן, המעבר לארבעה הזרים, גילוי השוק האירופי על ידי השחקן הישראלי והחילופים התכופים בעמדת המאמן הביאו לשחיקת התדמית והיכולת של הגליל. כבר שנים רבות אין בסיס לתפישה של הקהל הישראלי, חובב הסלוגנים והרומנטיקה, המאמין כי כל נער עם כדור יוכל, אם יוצב בגליל, להפוך לדורון שפר הבא.

דיוויד בלאט, שהחל את קריירת האימון בגליל, הפך עם תום הקריירה כשחקן למאמן הקבוצה. בלאט מסביר מה היה סוד הקסם: "בגליל חווינו בזמנו חוויה עמוקה יותר מכדורסל. האימונים שלנו היו אז מהבוקר עד הלילה, וזו הסיבה ששחקנים צעירים התפתחו". שי מינסטר, שאימן בקבוצה עונה אחת לפני 4 שנים, ממשיך: "זה מקום שנותן הרבה אפשרויות לעבוד בצורה שקטה. האווירה של עבודה קשה והעובדה שבאיזור כמעט ואין פיתויים לשחקנים, עושה את ההבדל".

שמוליק ברנר, לעומת זאת, לא מתלהב מסיפורי האוירה. אחרי שנתיים בהן המתין לשווא להזדמנות, חזר כוכב אורט ביאליק ונבחרת הנוער דאז הביתה. "זה שהאוויר בגליל נקי ויש שקט לא ישפר שחקן", הוא אומר. "שחקן לא יכול להתפתח בלי דקות משחק, כי כשהוא לא משחק אין לו ביטחון, ואז הוא לא יכול להגיע לשום מקום. ההידרדרות בליגה כולה התחילה עם כניסת הבוסמנים והזר הרביעי, כמו גם בשל הירידה בתקציבים וברמת הניהול. גם הגליל נפגעה מכך".

בלאט מסכים כי לגורם הכלכלי תפקיד חשוב, ומתאר את השינוי באורח החיים של הקבוצה בימים של הפרטת הקיבוצים. "כל האידאולוגיה הקיבוצית נעלמת וזה משפיע גם על גליל עליון. פעם שיחקו בשביל המשפחה והחברים ולא בשביל הכסף, היום ההיבט הכלכלי משפיע מאוד. גליל חיה כבר כמה שנים מהיד לפה, ובמצב כזה אין מנוס מנפילה".

יואב ספר, שהגיע לגליל לאחר עזיבת בלאט, חושב אחרת. "בשנים שלי בגליל התקציב לא היה יותר גדול מהיום, אבל תמיד הצלחנו להוציא יש מאין. אני גם לא רואה שינוי בכיוון החשיבה של הקבוצה", אומר הפורוורד, שזוכר חסד נעורים למקום שהביא אותו למכבי תל אביב. עם זאת, ייתכן שהזיכרון של ספר מייפה את הדברים: ספר היה הישראלי היחידי בחמישיה שכלל גם את איוואלדאס יוציס, רימאס קאוקינאס, דימיטריוס אלכסנדר ולמונט ג'ונס. הישראלים הצעירים, כולל עידו קוז'יקרו, זכו לפירורים.

אז ריחוק מפיתויי המרכז יש, אבל מה עם הטיפוח של הצעירים? פרט לקוז'יקרו ואוחיון, השחקנים הצעירים של הגליל מיובאים מקבוצות במרכז הארץ, כשהם על סף הבשלה או אחריה: דורון שפר, עודד קטש, גור שלף, יואב ספר, שרון ששון וליאור אליהו קיבלו את יסודות הכדורסל שלהם במחוזות אחרים ובמחלקות נוער אחרות.

"תמיד היו בגליל ישראלים צעירים ובכירים, שממנה הלכו ישר למכבי תל אביב", אומר ספר. "הקבוצה קיבלה אותם במחירים סבירים יחסית, ואחרי ששחקן בא ונתן שנה שנתיים ועזר לקבוצה ולעצמו, הוא המשיך הלאה. זה מה שקורה עכשיו עם ליאור אליהו".

אבל התפישה לפיה כל כישרון ישראלי צעיר נוסע לגליל השתנתה בשנתיים האחרונות. הכדורסלן הישראלי, או יותר נכון סוכנו, גילה את אירופה. "הישראלים הטובים עוזבים לחו"ל, וזה פוגע בקבוצות שיש להן פחות כסף, כמו הגליל", אומר בלאט. "מאז טל בורשטיין לא היה שחקן ישראלי צעיר שהשפיע כל כך, ויותם היום פשוט לא הגיע לגליל והעדיף את לובליאנה".

ספר, קוז'יקרו ושרון ששון הם השמות המשמעותיים שיצאו מהגליל לעולם הגדול בשנים האחרונות, יבול דל למדי לקבוצת חממה. ברנר מסביר מדוע: "בגליל יש את אותו מספר צעירים שמשחקים את אותו מספר דקות כמו ברמת גן למשל. כשהיו רק שני זרים בקבוצה, היה מקום לשתף ישראלים שיצברו ביטחון, אבל היום אין להם מקום לפרוח. גם אם שחקן נותן משחק טוב הוא מסופסל אחר כך לחודש". שי מינסטר, שבעונה בה אימן בגליל פרץ שרון ששון, יודע שגם השקייה מאסיבית לא מבטיחה שהפרחים יפרחו: "כשאתה עובד עם צעירים אתה מחדד דברים מקצועיים ומנטליים, אבל יש שחקנים שלא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם".

וכשהצעירים לא מממשים את הפוטנציאל והתוצאות לא משהו, עוברים לחיפוש אחר שחקני חיזוק, בלי לבדוק לשחקני הרכש את תעודות הזהות. התוצאה: שחקנים על סף פרישה כמו מארק בריסקר ופפי תורג'מן על הפרקט, כישרונות כמו אוריאל מרקו על הספסל. "בשנתיים שאני שיחקתי דווקא רצו לשתף צעירים, אבל היה לחץ לנצח משחקים והזרים היו אלו ששיחקו. היינו שישה ישראלים, שרבו על הפירורים", מספר ברנר. "אני מאמין שגם עכשיו הם מנסים לקדם את הצעירים, אבל לא בטוח שיש להם מרווח נשימה, בטח לא במאבקי התחתית".

בדיקה בספרי ההיסטוריה מעלה שמגמת שיתוף הזרים איננה חדשה. עוד בתחילת שנות השמונים, אז היה מותר לשתף זר בודד והישראלים האיכותיים שיחקו במכבי תל אביב, היו בגליל מתאזרחים, והרבה. הגליל, כמו רוב קבוצות הליגה, הוצפה באזרחים בעלי נתינות זרה, המחזיקים בתעודת זהות כחולה.

זה התחיל עם אריק מנקין ורלף דניאלס, ושנה אחר כך הגיע ברד ליף, שהפך ב-14 עונותיו בגליל למלך הבלתי מעורער שלה, עד שעבר גם הוא למכבי תל אביב. לצד מתאזרחים כמו דזי בארמור וסטיב מאלוביק שהותירו חותם בכדורסל הישראלי, שיחקו בגליל שמות כמו מרק קארבר, ג'ואל קופליק, דרגאן סמילניץ' וג'ק מורטון, שבעיקר תפסו מקום לצעירים כחול לבן, עד שכניסת הבוסמנים והחמרת המגבלות על איזרוח שחקנים עצרו אותם. בעונת האליפות ב-1992/3, שיחקו בגליל שלושה מתאזרחים (ליף, מאלוביק וג'רי סיימון) בנוסף לשני הזרים, אנדרו קנדי ומייק גיבסון. צברים משמעותיים היו רק שלושה - שפר, ניר מטלון ואמיר מוכתרי. גם מטלון ומוכתרי, אגב, לא נולדו בגליל.

דיוויד בלאט נהנה כשחקן וכמאמן מהדומיננטיות של ברד ליף, שמעבר לתרומה של זר איכותי, היה גם המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה. גליל הצעירה של השנה האחרונה זקוקה יותר מתמיד למנהיג מהסוג הזה. בלאט מבכה את המחסור בעקביות. "יש יותר מדי קבוצות בליגה ולא מוצאים מספיק מימון לכולן. עם תקציבים כאלה, לא פלא שהרמה של הזרים היום היא בדיחה עצובה. אחת הסיבות לרמה של פעם בליגה היא שיכלו להביא זרים טובים שנשארו הרבה שנים ונתנו זהות לקבוצות. הישראלים גדלו יחד איתם וכך התפתחו שחקנים".

ספר מוסיף: "ברור שדמות חיובית עם ניסיון היתה יכולה לעזור לצעירים שהולכים לאיבוד. אולי עודד קטש יוכל להוות את הדמות הזו". אבל קטש הוא המאמן השביעי בשש העונות האחרונות בגליל העליון. כשחושבים על זמאגו סגאדין, שמאמן כמעט 20 שנה (עם הפסקה קצרה באמצע) באולימפיה לובליאנה הסלובנית, הקבוצה של הלפרין, מבינים את ההבדל בין חממה אמיתית לאחת שרק מתיימרת להיות כזו.

"זה דבר רע", קובע בלאט, שאימן בגליל שש עונות בסוף שנות ה-90. "הצלחה של כל קבוצה תלויה בהמשכיות של ההנהלה, המאמנים והשחקנים. מאמן צריך לעבוד באותו מקום לפחות ארבע שנים, והחלפה של הנהלות היא דבר רע מאוד". הגליל החזיקה בעשורים הקודמים שני מאמנים לתקופות זמן ארוכות (בלאט וקצורין), שידעו שיקצרו בעצמם את פירות ההשקעה בישראלים. בעונות האחרונות, המאמנים רק רוצים לשרוד, והתוצאה היא דומיננטיות יתרה של הזרים.

למרות החזרה המוראלית של עודד קטש, הגליל בבעיות כלכליות קשות, לא זוכה לתמיכה אליה הורגלה מהמועצות האיזוריות, וגם מבחינה מקצועית העונה הזו רחוקה עדיין מהפי-אנד. מצד שני, מצבור הבעיות המאפיינות את הגליל קיים כמעט בכל קבוצה אחרת בכדורסל שלנו.

"היום קבוצות מעדיפות להחליף זרים מאשר להשקיע בצעירים", אומר ברנר. "יש עדיפות לזרים זולים ואז הישראלים נדחקים הצידה. כל מאמן יודע שהוא חייב לתת לזרים לשחק אחרת הוא יהיה בבעיה עם ההנהלה. בגליל זה פשוט יותר בולט כי פעם כן שיחקו בה יותר ישראלים, אבל היום זו פשוט סטיגמה שנשארה".

"היום כמעט אין קבוצה בגליל", אומר בלאט, שמקווה שהקבוצה תישאר בליגה. "זה אסון אם היא לא תשרוד". ורק ספר אופטימי: "העובדה שהישראלי הבכיר בליגה מחוץ למכבי תמיד ישחק בגליל, יגרום לזה שהגליל תמיד תהיה חממה". אלא שהחממה הישראלית האמיתית נמצאת בבירת סלובניה.