שנים רזות, שנים שמחות

פלורנטינו פרז הדהים ביום שני את כולם כשהודיע על התפטרותו ממשרת נשיא ריאל מדריד, זאת לאחר ההפסד למאיורקה בסוף השבוע האחרון. קשה להגזים בחשיבות המהלך המפתיע, שחותם תקופת פריחה כלכלית ושיווקית גדולה במועדון הלבן, בה היו שזורים אינספור כשלונות ועלבונות צורבים על הדשא. העזיבה שמה קץ באופן סופי לעידן הגלקטיקוס הלעוס והידוע לשמצה, ומשאיר את המועדון עם סימני שאלה רבים לעתיד.

אבל למרות הקשיים הרבים הצפויים לריאל, ההתפטרות נושאת בחובה בעיקר תקווה ספורטיבית, ניהולית ואנושית כאחד לא רק לריאל, אלא לעולם הכדורגל כולו. העובדה שהאסטרטגיה של פרז, שהתעלמה מההיגיון בבניית סגל של קבוצה, נכשלה, היא בהחלט חדשות טובות לכל שוחרי הספורט באשר הם. הגלקטיקוס מתו, לא עוד זידאנס ופאבונס. מכירת חולצות זה נחמד, אבל אם היא לא נובעת מהצלחות ותארים, אין לה כל משמעות. כמו שאמרו בספרד: "הכדורגל חזק מכל אדם".

התקשורת הספרדית עדיין לא יודעת לעכל את הסיבות והמשמעויות המלאות הנילוות להחלטתו של אל פרזידנטה. בימים האחרונים הרבו עיתוני מדריד להאשים דווקא את השחקנים (הם אדישים, לא מחויבים, הם אלו שגרמו לו להתפטר) בזמן שבעיתוני ברצלונה חגגו על הגופה הלבנה שמוטלת כעת על הקרקע, ושלחו אליה נשרים וצבועים בדמות ידיעות על עזיבתם הצפויה של עשרה שחקנים לפחות (ביניהם רוברטו קרלוס, זידאן ורונאלדו). הועלו שם הערכות כי פרז עצמו רצה להיפטר מהכוכבים הגדולים, רק ידע שאין ביכולתו לעשות זאת, לאור המחויבויות האישיות שלו כלפיהם.

האם היוהרה הפכה לענווה ולהבנה שגם לאיש החזק יש מגבלות כוח? או שמא פרז ניסה לצייר באופן רומנטי את העזיבה מצטיירת שלו, כנסיך שנופל על חרבו, במטרה להשאיר לנשיאותו טעם טוב למרות הכל? כך, איבוד "האילוסיון", האמונה במדרידיסמו, לא יהיה רשום על שמו, והוא יוכל לשמור על כוחו והשפעתו מאחורי הקלעים.

עלייתו לגדולה של "הנשיא המדריסיטי הגדול ביותר מאז סנטיאגו ברנבאו", כינוי שדבק בפרז, נולדה בחטא המרמה (ע"ע פיגו, איתו חתם הסכם סודי בזמן ששיחק בבארסה), והייתה רוויה בהמשך בחטא ההיבריס, שלפי מיטב המסורת האנושית לדורותיה מסתיים בהתרסקות רבתי. פרז ניהל את ריאל ביד רמה, והחזון המהפכני שלו במועדון הכדורגל הגדול בעולם כלל את צירוף השחקנים המפורסמים והטובים בעולם, ושילובם עם חוטבי עצים ושואבי מים מתוצרת מקומית. המטרה הייתה להרוויח הון תועפות, שבעקבותיו תבוא ההצלחה.

אבל התמהיל נכשל, הבעיות בחדר ההלבשה היו רבות מספור, ובשנים של רכישות גרונדיוזיות, מי שהיה אחראי יותר מכל על התארים הוא דווקא וינסנטה דל בוסקה האפרורי, שכן מאז עזב ב-2003 גביעים וצלחות אין. פיטוריו בעצם סימנו את איבוד הכיוון. פרננדו היירו נזרק, מוריינטס עזב, הגיעו עוד ועוד שחקני התקפה (אואן, קסאנו, בפטיסטה, רוביניו), בעוד החלק האחורי הופקר. הטעות הגדולה ביותר של פרז הייתה שיחרורו של קלוד מקאללה לצ'לסי (כיוון שלא הסכים להשוות את שכרו לזה של הגלקטיקוס). בקהאם הגיע במקומו, ועד היום לא נמצא קשר אחורי שיצליח לאזן ולשלוט במרכז המגרש. ז'וזה מוריניו, איש כדורגל ולא איש שיווק, יודע להעריך את הצרפתי.

מה שכן, המצב הכלכלי המשופר שהשאיר אחריו פלורנטינו יכול להוות בסיס איתן לבנייה מחודשת, אם תיעשה בחוכמה ותשתמש בניסיון ובלקחים שנלמדו בשנים האחרונות. שחקנים כמו ראול, קסיאס והלגרה צריכים לחזור אל מרכז הבמה, לצד הכישרון של רוביניו וסיסיניו. באשר לזידאן ורונאלדו, הם סיימו את דרכם בלבן. כעת חייבים למנות אנשי מקצוע ראויים. אופציה אחת היא החזרתו של דל בוסקה לעמדת המאמן, שתזריק מרץ לכל המועדון.

בינתיים העיתונות הספרדית זורקת את שמו של האיש והשפם לצד אלו של מוריניו, בניטז, קאפלו וגם אנצ'לוטי, אבל רק דל בוסקה ישיב מיידית לסנטיאגו ברנבאו את השפיות, בהחלט מצרך נדיר בשנים האחרונות. לאור הפריחה של הפרויקט הקטלוני של ז'ואן לפורטה, סביר להניח כי גם בעונה הבאה לא יראו בבירה אליפות, אולם עסק הביש שנבנה שם מצריך ניקוי אורוות משמעותי, גם אם פירוש הדבר ויתור מראש על התואר, בדיוק כפי שעשתה בארסה בשנה הראשונה של הפריחה המחודשת (שבאופן מפתיע הסתיימה במקום השני). לאוהדי ריאל כדאי להתכונן לתקופה שחונה, אולם ניהול נכון יבטיח שאחרי השנים הרזות תגיע פריחה. מועדון גדול כמו ריאל מדריד יכול לשרוד תקופה שכזו ולצאת מחוזק.