למכבי זה לא היה קורה

"סוף סוף סיבה לחגוג: הפועל ת"א עשתה היסטוריה", בישרה כותרתו הראשית של עיתון "ידיעות אחרונות" בסוף דצמבר 2001, בשיא הפיגועים והמיתון הכלכלי, לאחר שהפועל ת"א ניצחה את לוקומוטיב מוסקבה והעפילה לשמינית גמר גביע אופ"א. כאוהד הפועל ת"א משחר נעוריי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. בבוקרו של היום שבו נערך המשחק הייתי ביריד תעסוקה, מנסה לחזור למעגל העבודה שממנו נפלטתי חודשיים קודם לכן, אבל איש כמעט לא התייחס אליי. אלוהים יודע כמה הייתי מעדיף שקבוצתי האהובה תובס 10:0 במוסקבה, ובלבד שאוכל שוב לפרנס את משפחתי בכבוד. ואם אותי הניצחון הזה לא מנחם במיוחד, אז מה בדיוק ה"סיבה לחגוג" למי שאינו אוהד את הקבוצה?

אבל ככה זה במדינה בעלת תת-תרבות ספורטיבית כמו ישראל, שבה תפקידו היחידי של הספורט הוא להרים את הזיקפה הלאומית. כל הערכים הקשורים בשמו של הספורט – חינוך, תחרות, הוצאת ילדים מהרחובות, הקניית כושר גופני, אהבת המשחק, הנאמנות לקבוצה גם אם לעולם לא תזכה בשום תואר – רחוקים מהתפישה הישראלית כרחוק מזרח ממערב. קשה לי מאוד לראות אוהדים ישראלים נוהגים כמו אוהדי ליברפול, שב-1989, כשקבוצתם הפסידה את האליפות בביתה בדקות האחרונות של המשחק האחרון בליגה, באופן שנראה דמיוני עד אותו רגע, שרו "לעולם לא תצעדי לבד ליברפול". קשה עוד יותר לחשוב על מדינה אחרת שבה שרת החינוך רצה לפודיום לחבק את הזוכה במדלית הזהב האולימפית, בעוד ספורטאי ענק כמו אלכס אברבוך חוזר לארץ מבויש ואינו זוכה לכל התייחסות, רק משום שהעז לא להביא מדליה ולא לזקוף את קומתה של האומה. קשה לחשוב על עוד מדינה שבה באים לאוהד ספורט בטענות על כך שהוא לא אוהד את האלופה הנצחית, במקום להעריך אהדת ספורט אמיתית שאינה תלויה בתארים ובהצלחות. ולפני שכל אוהדי מכבי יקפצו מהחורים – תתפלאו, יש אוהדים של קבוצות אחרות שאמנם מייחלים להפסד קבוצתכם בכל משחק נגד כל יריבה, אבל הם לא שרים שירי שואה, לא יורקים על שחקנים ואפילו לא מקללים אותם. מה לעשות, האמת כואבת.

אכן, רק בישראל יכול מאמן ענק אבל אדם קטן מאוד, שחצן וגס רוח, כמו פיני גרשון לקבל כבוד של גיבור לאומי ושיחות מתלקקות מראש הממשלה, בין אם מדובר באהוד ("חן חן למתחנפן") ברק או באריאל ("הלו פיני") שרון, משום שהצליח להוביל חבורה ישראלית אל מעבר לקווי האויב, לגבור על הגויים יימח שמם ולזכות את "הקבוצה של המדינה" בתואר אלופת אירופה. רק בישראל עורכת קבוצה אירוע מחווה לשחקנה לשעבר תחת הכותרת המופרכת "שאראס של המדינה", כשבמהלך האירוע פונה המנחה לשאראס ואומר לו: "כולם יודעים שאתה ישראלי". אכן, מופת לגאווה ישראלית: ניסיון נואש לנכס אליך מי שמרים את זקפתך הלאומית השמיימה. טוב ששאראס ענה לו כראוי: "לא, אני ליטאי ואני גאה בכך". הוא, בניגוד אלינו, לא מתרפס כל כך בקלות.

על רקע התפישה הזו קל מאוד להבין את ההחלטה להרוס את מגרש אוסישקין באמצע העונה, מבלי שנמצא פתרון הולם לקבוצות הילדים, הנוער והנשים של הפועל ת"א. הרי אין כל צורך להתחשב בילדים שאין להם עכשיו מקום להתאמן. הילדים האלו בסך הכול משחקים בקבוצה לוזרית, שלעולם לא תביא שמחה לעם ישראל כמו יריבתה העירונית, ולכן אין לה זכות קיום. ולא שילדי מכבי ת"א יזכו אי פעם לכבוד המלכים של שחקניה הזרים של הקבוצה – מישהו זוכר שחקן נוער במכבי, מאז חן ליפין, שעלה ישירות לקבוצה הבוגרת? למישהו יש ספק שאילו מוטי ארואסטי היה עולה היום לבוגרים, הוא היה נדון להיות עוד שחקן שנודד בין קבוצות הליגה, כמו עודד שעשוע או אבי סוכר, כי הוא לא היה מספיק טוב למכבי של היום?

כמה קל ונוח להאחז בחבורת החוליגנים ששרים שירי שואה ביציע ויורקים על שחקני קבוצות אחרות, ולמצוא בכך צידוק להריסת מגרש המהווה בית לעשרות שחקנים ושחקניות, מבלי שיסופק להם מקום חלופי. למה אנחנו בכלל צריכים כדורסל נשים? הרי במקום שאישה תשחק בקבוצה לוזרית ו"לא משמחת" כמו הפועל ת"א, עדיף שתנהג כפי שכתב אריאל הורביץ בשיר "רנה": "בערבי חמישי תשכבי במיטה עם איזה ספר, כשאני והחבר'ה נראה כדורסל". מכסימום, שתבוא פעם בשנה לחגיגת הזיקפה הלאומית בפארק הירקון, לחגוג עם עוד מאה אלף איש, שרובם הגדול אוהדי כדורסל בערך כמו שרוב האנשים שמחפשים סיבה לחגוג ומגיעים למצעד הגאווה הם הומוסקסואלים.