"ההשוואות לכל הגדולים מלחיצות"

מאור מליקסון יהיה בפסח הקרוב חלק מצוות שופטים בתוכנית "אלוף הכדורגל", שתבחר מבין 1,500 ילדים אלמונים את נינט טייב של הכדורגל. מליקסון ודאי יזדהה עם אותו ילד, שיהפוך בין לילה לכוכב מבוקש, גם הסיפור האישי שלו טומן בחובו חלק נכבד מהמוטיבים של סיפור סינדרלה מודרני. גם הוא התחיל כלהטוטן חובבן במגרשי הקט רגל של יבנה, נחת ברגע אחד בהר הגעש של טדי והפך לתקווה הגדולה של האוהדים הצמאים להצלחות.

מנער בן 16, שכבר פרש מכדורגל, חזר בו וירד עם מכבי יבנה לליגה א', הצליח מליקסון במחי משחק אחד בבית"ר לסחוט מהפרשנים השוואות לכל הגדולים באמת: רוני קלדרון, אלי אוחנה, יוסי בניון. שק של ציפיות שלא יורד מהכתפיים הצנומות שלו עד היום. וזאת גם הסיבה ששלוש וחצי שנים לאחר מכן הוא עדיין נחשב לשחקן בוסר, אליבא דמליקסון עצמו, שחקן שמתקשה לשמור על יציבות ולהפוך לדומיננטי. "לא קל לשחק לחוץ. כל הדיבורים עלי וההשוואות מפריעים לי קצת", מודה הטאלנט.

מליקסון (21) מרבה לדבר על הלחץ שעדיין מציק לו, אבל כדי להבין מדוע הגוף הקטן לא עומד לפעמים בעומס הציפיות צריך לחזור איתו לסמטאות ילדותו ולמחלקת הנוער של מכבי יבנה. שם הוא לא קיבל את היסודות הדרושים על-מנת להיות שחקן דומיננטי בבית"ר ירושלים, יסודות עליהם הוא עובד רק היום ומחפה עליהם בדברים אחרים במגרש. אפשר לומר שמליקסון קיבל את היסודות שלו בשכונה הקרובה לביתו ביבנה, שם דרך כוכבו.

"התחלתי בשכונות, מגיל 5 כל הזמן שיחקתי קט רגל בשכונה", הוא מספר. "גם כשהייתי בקבוצת הנערים של יבנה, אחרי האימון היינו הולכים כל השחקנים לשחק קט רגל בשכונה. אחר כך עליתי לנוער של מכבי יבנה, למרות שהייתי קטן יותר מהאחרים. בבוגרים בדיוק היתה בעיה עם משכורות לכמה שחקנים, אז העלו כמה מהנוער. כבר במשחק הראשון שלי בבוגרים, לפני חמש שנים, פתחתי בהרכב. זה היה בליגה ארצית. שמו אותו קשר דפנסיבי בצד שמאל. עד אז, ליבנה היתה רק נקודה אחת ב-12 משחקים, ועליתי וניצחנו 3 משחקים רצוף. בסוף לא נשארנו בליגה. בסוף העונה הלכתי להיבחן במ.ס אשדוד".

זה נשמע כאילו הכדורגל היה סוג של עיסוק משנה באותם ימים. לא חשבת בגדול וחלמת להיות כוכב בבית"ר ירושלים.

"האמת, בעונה הראשונה בנוער כבר פרשתי מכדורגל, לא היה לי כוח, לא חשבתי שזה יהיה רציני. חשבתי שזה לא הולך לשום מקום, ובדיוק הצבא התקרב, חשבתי איך אני אשחק יחד עם הצבא. המאמן שלי בנוער ממש התחנן שאני אחזור ואני שמח שזה קרה. אחד מהנהלת יבנה לקח אותי בקיץ להיבחן באשדוד. התאמנתי שם חודש, אלישע לוי אמר שהוא רוצה אותי, אבל הם ממש רצו שאשחק בחינם, אפילו משכורת חייל לא הסכימו לשלם לי. זה היה מוגזם, אולי לא כל כך רצו אותי.

"ישבתי בבית מאוכזב, עד שהציעו לי להיבחן בבית"ר ירושלים. בדיוק בית"ר יצאו למחנה אימון, אז הלכתי להתאמן עם הנוער. לנוער היה בדיוק אימון חדר כושר, אבל בגלל שבאתי הם יצאו לשחק כדורגל. היה לי אימון טוב וסרגיי טרטיאק ואילו שוקרון המאמנים ישר אמרו לי: 'אל תדאג, אתה תהיה בבית"ר העונה'".

גם מליקסון לא האמין עד כמה השינוי בחייו עומד להיות קיצוני. באותו קיץ בית"ר התכוננה לעונת 2002/3 ומליקסון בכלל התאמן עם קבוצת הנוער, שיצאה למשחק אימון מול נס טוברוק. הנוער הירושלמי ניצח 3:4, במשחק בו התגלו גם שלומי ארבייטמן ואלירן דנין, ומאמן הבוגרים, אלי כהן, הזמין את מליקסון למשחק הליגה הראשון בנתניה. הילד מיבנה התחיל על הספסל, עד שאלי כהן קרא לו לקראת הסיום והורה לו להיכנס. לא עברו כמה דקות ומיד 4,000 הירושלמים שהתמקמו ביציעי הקופסה נפלו שדודים בפני הכדרורים המהפנטים, שהיו עד כה מנת חלקם של כמה ילדים ביבנה. מאותו רגע הונח עליו התיק הכבד של הדבר הבא, תווית שחקן העתיד של המועדון הכי לחוץ במדינה. ומליקסון בכלל לא ידע שהוא כזה.

"זה מלחיץ. הייתי ילד בן 16, שראה את השחקנים האלה רק בטלוויזיה", הוא אומר. "הייתי יותר צנום ממה שאני היום. אני לא אשכח את האימון הראשון שלי בבית"ר. נכנסתי לחדר הלבשה וראיתי את זוהר, קוביקה, קורנפיין, אמסלם, ישבתי ולא יכולתי לקום. כולם הלכו לחדר האסיפות ואני וברוכיאן נשארנו בחדר ההלבשה, כי התביישנו לדבר איתם בכלל. לאט לאט נכנסתי לעניינים, כולם קיבלו אותי יפה".

איך הרגשת אחרי המשחק בנתניה, כשהפכת בין לילה לכוכב?

"הייתי מופתע מאוד שאלי כהן זימן אותי לסגל של הבוגרים כבר במשחק הראשון. אני זוכר שיצאנו למגרש, ראיתי 4,000 אוהדי בית"ר בנתניה ולא הבנתי מה קורה מרוב התרגשות. כשנכנסתי ל-10 דקות, אמרתי שאין לי מה להפסיד. לא ידעתי שהייתי כל כך טוב, עד שאמרו לי בסוף המשחק. למחרת כתבו עלי בעיתון דברים כל כך טובים, שכל היום הלכתי עם חיוך. היו מאבקי ירידה באותה עונה, והיה לי קשה עם כל הקטע של התחתית. הקהל טיפה הלחיץ. לא היה לי מה מפסיד, זאת היתה עונה ראשונה של בבית"ר".

את העונה השנייה שלו בבית"ר פתח מליקסון עם אלי אוחנה וציפיות גדולות, אחרי עונת התאלקמות. אלא ששוב הוא נלחץ ואת ההכנה למשחק הראשון שלו בקרית אליעזר מול מכבי חיפה בילה בשירותים שבאצטדיון, מקיא את כל מה שאכל. "רעדו לי הרגליים באותו משחק", הוא נזכר. "באותה עונה, לפי השיחות שלי עם אלי, הייתי אמור להיות שחקן מוביל בקבוצה. המשחק הראשון היה נגד מכבי חיפה בחוץ, שידור ישיר בטלוויזיה. חששתי, רעדו לי הרגליים. זה קשה, 20 אלף איש ביציע, וכל נגיעה שלך בכדור, כל איבוד, יש הערות, קללות. הרגליים שלי היו כבדות".

באותן שלב אנשים החלו לעסוק ביסודות שחסרים לך, למרות הכישרון. אתה מסכים שזה פגע בך בבית"ר?

"חלקית. גדלתי במכבי יבנה, שזה לא מכבי חיפה, הפועל ומכבי ת"א. היתה לי קצת בעיה ביסודות. ביבנה לא היו לנו את אותם מאמנים, שיחקנו בליגות נמוכות, לא עבדו איתי על פיזיות, אני לא גמיש, אבל אלו דברים שהייתי צריך לעשות לבד ואני מאשים רק את עצמי".

מיד השוו אותך לגדולים מכולם, השוואה שצצה גם היום כאשר אתה נותן משחק גדול. איך סוחבים את התיק הזה?

"אני לא מסכים, לא עשיתי רבע ממה שהם עשו. עם פוטנציאל לא עושים כלום. אחת הבעיות שלי היתה שהתגליתי בגיל צעיר, 17, ומאז אותו משחק בנתניה שיחקתי כמעט בכל משחק. יש לחץ, ציפיות. הייתי מעדיף שלא ישוו אותי לאף אחד והייתי משחק יותר בכיף. כשיש ציפיות כאלו גבוהות, זה קצת מלחיץ. עדיין קשה לי קצת עם הלחץ, אבל אני עובד על זה. כשמצפים ממך לכל כך הרבה ופתאום לא הולך, אז הכל לא הולך. אני מאמין שאני אתגבר על זה יום אחד".

תן דוגמה ללחץ.

"לפני חודש, היה כתוב בעיתון שביקשתי 400 אלף דולר לעונה, קטע שאני לא יודע מי המציא אותו. עד אז הייתי בתקופה מצוינת, בין הבולטים בסיבוב הראשון. היה לנו משחק בית נגד הפועל כפר סבא, הכל היה בסדר בהתחלה ואז כמה אנשים התחילו לצעוק מהיציע: 'איך אתה לא מתבייש, 400 אלף דולר'. זה היה באמצע משחק, אני לא יכול לעצור ולומר להם שלא ביקשתי סכום כזה ושאני משחק ארבע שנים בבית"ר בחינם, בלי משכורת

בקיץ האחרון למליקסון קצת נשבר מכל הלחץ הזה, אלי אוחנה מיעט לתת לו דקות משחק והוא כבר היה בדרך להפועל ת"א. הסוכן שלו הגיע לסוג של הבנות עם האדומים, עוד לפני שהם לקחו את גילי ורמוט, אבל אחרי שאיבד בשלומיאליות את שלומי ארבייטמן, מאיר פניג'ל חשש מתגובת הקהל ומנע את המהלך.

"בקיץ היו לי מחשבות לעזוב את בית"ר, כי לא שיחקתי", מסביר מליקסון. "רציתי לשחק ולא מעניין איך. סיימתי את העונה כשחקן מחליף והיו לי מספר הצעות. היו דיבורים עם הפועל ת"א, אבל לא רציתי לעבור לשם. הפועל פנו אליי, הסוכן שלי דיבר איתם קצת, הם רצו לקנות את הכרטיס, אבל מאיר פניג'ל לא רצה לשחרר אותי בעבור שום סכום".

מאז עברת עונה מטורפת. מקבוצה ללא ציפיות, הפכתם למפלצת רייטינג. ספר קצת על רכבת ההרים הזאת.

"אוחנה אימן אותנו משחק אחד, עזורי החליף אותו והיה לו מאזן מצוין ואז טון קאנן הגיע וגם היינו קבוצה מצוינת. ואז הגיע פרננדז והביא איתו שחקנים מצוינים. נהיינו קבוצה מצוינת. באמת הקבוצה השתנתה".

למה אתה מתכוון? במה שונה הגישה היום ממה שהיה בבית"ר בשנתיים הקודמות?

"כבר ביום הראשון שארקדי קנה אותנו הביאו לנו כיסאות ושולחנות חדשים, ממש חידשו לנו את המועדון. פעם היה לנו בקושי מאמן אחד, היום יש לנו חמישה. הביאו מומחים. בכל משחק, אפילו בבית, אנחנו הולכים לבתי מלון. הפכנו לקבוצה מקצוענית. היום אני יכול ללמוד משחקנים מצוינים כמו ג'רום לרואה, פבריס פרננדז, דויד אגאנסו, גל אלברמן. הם מסבירים לך איך לשחק. הם מלמדים אותנו המון. ג'רום לרואה מדבר איתי, מסביר לי איזה תנועה אני צריך לעשות, איך לקבל כדור עם הגב לשער. הוא מספר לי באנגלית מה הוא היה עושה בגיל שלי".

זה עוזר לצעירים של בית"ר שיש זרים בכירים, שהם המנהיגים על המגרש, או שהייתם מעדיפים להוביל את הקבוצה בעצמכם? נגד קרית אתא בגביע בקושי תיפקדתם, עד שג'רום לרואה נכנס.

"בשנתיים הקודמות, היה לנו את הצעירים הכי מוכשרים בארץ. ברק יצחקי, אלירן דנין, עמית בן שושן, מור אפרים, אבירם ברוכיאן. הבעיה היתה שהיינו יותר מדי צעירים בקבוצה אחת. תראה, למשל, כמה זרים היו בבית"ר בעונת האליפות, עם שאלוי ופישונט. לפני שהזרים של פרננדז הגיעו, אנחנו היינו המנהיגים. זה טוב שיש עוד כמה מנהיגים, קבוצות אחרות שומרות אותם חזק וזה עוזר לנו להשתחרר".

ובאותה הזדמנות איבדת את המקום שלך בהרכב לפבריס פרננדס, שמרוויח סכום עתק. לא נראה שיושיבו שחקן יקר כזה על הספסל.

"ברור שהייתי מעדיף לשחק כמו בתחילת העונה. אבל גם כשלואיס פרננדז בא, הוא נתן לי לשחק חמישה משחקים רצופים בהרכב. אמנם בצד שמאל, אבל אין לי בעיה עם זה. אני מקווה לקבל את המקום בחזרה בהרכב. אני לא חושב שהביאו שחקן של מיליון דולר, פבריס פרננדז, כדי לשבת על הספסל. אבל אם אני אתאמן טוב יותר, אני אשחק לפניו. אני במחשבה כזאת, לפחות. לואיס אדם הגון, ישר ואצלו מי שטוב משחק".

מה ההבדל בינו לבין קאנן?

"לואיס יותר קבוצתי. למרות שכולם מדברים על הפיצוץ ביניהם, שניהם מאוד דומים. חברמנים, צוחקים, חשיבה דומה. הסגנון של לואיס טיפה שונה. טון משחק יותר התקפי, למרות שגם לואיס רוצה שנשחק התקפי. לואיס רוצה יותר שנשחק בשתי נגיעות. טון כל הזמן אמר לנו 'שחקו חופשי בהתקפה, תעשו מה שאתם יודעים'. ולואיס עם מחשבה של נגיעה, שתיים, בכדור ותנועה בלי כדור".

בין לבין, היית שותף לאחרונה לסיפור לא נעים באולימפית. מה היה שם בדיוק?

"הייתי פצוע, באמת. אני ואבירם ברוכיאן היינו אמורים ללכת לאולימפית, אבל נפצענו לפני כן במשחק ליגה. בית"ר רצו לסמוך רק על עצמם ושנעשה את הטיפולים רק בירושלים, אבל כשהגענו לנבחרת רצו שנתאמן. זה היה גבולי. יכולנו להתאמן, אבל זה היה מחריף את הפציעות. נתקענו באמצע. בבית"ר אמרו לנו לא להתאמן, בנבחרת אמרו לנו להתאמן. חבל שהענישו אותנו בסוף. התאכזבתי שניפו אותנו מהנבחרת, קיוויתי שיתחשבו בנו".

בינתיים, קשר בית"ר מיתג את עצמו בזכות התספורת המיוחדת ("קוראים לזה תספורת מליקסון. הספר שלי מאשדוד, אבי סמילה, אחראי לכך"), אבל הוא לא מסתפק בכך. למרות שהלחץ והציפיות הכריעו לא פעם את הכישרון המדהים אבל חסר היסודות, הוא בטוח שבקרוב הוא ישתחרר מהעכבה הזאת ויפרוט זאת לדברים מעשיים. "אני רוצה לקחת כמה שיותר אליפויות עם בית"ר. אני מקווה שזה יתחיל כבר בעונה הבאה. הייתי רוצה להיות שחקן מוביל בית"ר, אני אנסה להוכיח שמגיע לי. אני מאמין שזה יגיע פתאום וכל הלחץ יירד, אני אשחק בכיף, אפתח בהרכב של בית"ר ירושלים ואהיה חלק משמעותי בקבוצה".

ואם תראה בסיבוב השלישי שהפכת להיות שחקן ספסל קבוע, תבקש לעזוב כמו בקיץ האחרון?

"אף אחד לא רוצה להיות שחקן מחליף וכל אלו שאומרים שאני יותר טוב כשאני עולה מהספסל, זה לא נכון. הייתי מעדיף לשחק בהרכב. אבל אני לא רואה את עצמי משחק בקבוצה אחרת. אני ארבע שנים בבית"ר, נקשרתי למועדון ואני אמשיך. אני מקווה שבשנה הבאה נתחבר ונהיה ברמה של מכבי חיפה".