פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גברים לבנים יכולים

        בזמן שב-NBA האמריקאי הלבן הוא זן נכחד, שולטים בכדורסל המכללות שני כוכבי על לבנים, ג'יי ג'יי רדיק ואדם מוריסון

        ליגת המכללות מתקרבת לישורת האחרונה שלה ומלבד השאלות הקבועות – אילו קבוצות תישארנה מחוץ לטורניר, מי תהיינה המפתיעות ומי המאכזבות וכמובן, מי תיקח אליפות - יש עוד מירוץ אחד פתוח לגמרי שמרתק אליו את חובבי מכללות ברחבי ארה"ב. הקרב על תואר שחקן השנה (Player of the year) של הליגה לא היה צמוד כל כך כבר הרבה שנים. שני שחקנים מצוינים, ג'יי ג'יי רדיק מדיוק ואדם מוריסון מגונזגה, נאבקים עליו ראש בראש, בקרב שיש בו הרבה יותר מהנקודה הבולטת ביותר לעין: שניהם לבנים.

        מספרים דומים, סגנונות שונים

        ג'ונתן קליי רדיק (21, 1.93 מ') נולד בטנסי וגדל בוירג'יניה כסנדוויץ' בין ארבעה אחים ואחיות, במשפחה מעט ייחודית, שהתפרנסה למשך תקופה מסויימת מייצור כלי חימר (ומכאן ה"קליי" בשמו האמצעי של הילד) וחינכה את ילדיה עד גיל מבוגר למדי בבית, מחוץ לכתלי בית הספר. רדיק היה שחקן תיכונים מצטיין והיה יכול לבחור באיזו מכללה ללמוד אבל היה לו ברור שרק מכללה אחת באמת עומדת על הפרק. עוד כשהיה בן שבע, צפה רדיק בכריסטיאן לייטנר קולע את סל הניצחון של דיוק מול קנטקי ברבע גמר טורניר ה-NCAA, באחת הזריקות המפורסמות בהיסטוריה של המכללות, ואמר לאביו שהוא ישחק במדי הקבוצה של מייק ששבסקי. אמר ועשה.

        כבר בשנתו הראשונה תרם רדיק 15 נקודות למשחק ובשנתו השניה הוביל את הקבוצה, ביחד עם כריס דוהון, עד לפיינל פור, שם הפסידה דיוק לאלופה שבדרך, קונטיקט. אלא שלמרות המספרים היפים, לא הכל היה ורוד. רדיק, שגדל תחת חינוך תזונתי קפדני בביתו (שני הוריו צמחוניים), לא עמד בפיתויים שהציבה מולו המכללה, אכל ג'אנק פוד, השמין ואף נתפס בחדר בחברתם של סטודנטים שעישנו סמים. רדיק גם החטיא את הזריקה המכריעה מול יוקון. מאמנו, ששבסקי, הבהיר לו שהוא חייב להשתנות.

        רדיק נענה לאתגר. הוא הפחית ממשקלו, לקח את המושכות לידיו ובשנתו השלישית שיפר את ממוצע הנקודות שלו מ-15 ל-21. אלא שהבלו דבילז שוב כשלו בטורניר הגדול. השנה ציפו מרדיק להמשיך את העליה בתפוקה אבל שום דבר לא הכין את המומחים להצגה שהוא נותן כל ערב – כמעט 30 נקודות בממוצע למשחק ודומיננטיות מוחלטת על המגרש, שמתבטאת בכך שנקודותיו מהוות מעל 30 אחוז מהתפוקה ההתקפית של קבוצתו, שבה מופיעים כמה מהשמות הגדולים במכללות (כולל שלדון וויליאמס, אחד השחקנים הטובים במכללות). רדיק הפך לצובר הנקודות הטוב בתולדות דיוק, שבה הופיעו כוכבי על כגרנט היל, וגם של ליגת האיי.סי.סי כולה (שם שיחק אחד, מייקל ג'ורדן).

        גם אדם מוריסון (21, 2.03 מ') היה שחקן תיכונים מצוין. אבל בניגוד לרדיק, מוריסון גדל ושיחק בספוקיין, עיירה קטנה במדינת וושינגטון שנמצאת במקום שהוא, איך נגיד בעדינות, די חור. אי לכך, לא נותרה למוריסון הרבה ברירה והוא עבר לשחק במכללת גונזגה הקטנה (5000 סטודנטים), השוכנת סמוך לעיר הולדתו. גונזגה היא אמנם מכללה מוכרת בארה"ב, עם מוניטין מבוסס היטב של קוטלת ענקיות (ואף הוציאה מתוכה את אחד מגדולי השחקנים אי פעם, ג'ון סטוקטון), אך היא גם משחקת בקונפרנס חלש יחסית והחשיפה התקשורתית לה היא זוכה בטלה בשישים מול קבוצות החוף המזרחי.

        מוריסון, עכשיו בעונתו השלישית, היה סולידי בעונת הפרשמן שלו ובעונת הסופומור כבר הפך לכוח משמעותי, כשהקפיץ את ממוצע הנקודות שלו מ-11 ל-19. העונה, שתהיה קרוב לודאי האחרונה שלו במדי הבולדוגס, עשה מוריסון צעד נוסף קדימה וגם הוא, כמו רדיק, קולע כמעט 30 נקודות למשחק ומוביל את קבוצתו לאחת העונות הטובות בתולדותיהן ולמקום החמישי בדירוג הארצי.

        השוואה בין המספרים של שני השחקנים מראה דימיון כמעט מפחיד - רדיק משחק 36.7 דקות למשחק, מוריסון 36.3. רדיק קולע ב-51 אחוז מהשדה ו-44.8 אחוז מהשלוש, מוריסון עם 52 אחוז ו-46.2. לרדיק היו השנה 13 משחקים בהם הוא קלע יותר מ-30 נקודות ושלושה בהם קלע 40 ומעלה בעוד מוריסון עם 12 ו-5 בהתאמה. אך למרות המספרים הדומים, שני השחקנים שונים מהותית אחד מהשני.

        רדיק הוא קלע טהור, שמשחק כשוטינג גארד ובעל אחד משחרורי הכדור היפים ביותר שנראו בשנים האחרונות (כולל ה-NBA). למרות שבשנה האחרונה שלו שיפר רדיק משמעותית את יכולת החדירה שלו, הוא עדיין סובל מתדמית של שחקן רך, שלא מסוגל לשחק הגנה ושיכול להציע רק יד טובה מרחוק ומהעונשין (רדיק הוא אחד מקלעי העונשין הטובים בתולדות המכללות). תדמית זו היא גם מה שכנראה תחרוץ את גורלו של רדיק להבחר יחסית נמוך בדראפט הקרוב, היכן שהוא בעשיריה השניה או אולי אפילו השלישית של הסיבוב הראשון.

        מוריסון, לעומת זאת, הוא סמול פורוורד, שבנוסף ליד אבסולוטית מרחוק, נהנה מחדירה מצוינת ויכולת קליעה מדהימה מכל מצב, כולל בתנועה. למוריסון יש גם יכולת מפחידה להשתלט על המשחק, כמו שחוותה על בשרה מכללת לויולה-מארימאונט אך לפני שבוע, כשבמשחק נגדה קלע מוריסון 37 נקודות במחצית השניה בלבד – יותר מכל מה שקלעה היריבה באותה מחצית (33). מוריסון הוא שחקן קלאץ' אמיתי, שלא מפחד לקחת את הזריקה האחרונה ויש לו היכולת של הגדולים באמת להפוך את השחקנים שמסביבו לטובים יותר.

        הסכרת לא עצרה את מוריסון

        בדיוק תכונות אלו מביאות את ההשוואה הבלתי נמנעת לאגדה אחרת, שאף היה האליל של מוריסון בנעוריו - לארי בירד. למרות ההשוואה המחמיאה, למוריסון יש עוד הרבה דרך לעשות לפני שיוכל להיות מוזכר באותה נשימה עם הציפור ועליו לשפר משמעותית אלמנטים רבים במשחק שלו, כמו יכולת הריבאונד והמסירה. כל זה לא מפריע לרבים מהפרשנים למקם אותו בשלישיה הראשונה בדראפט הקרוב, ויש אף כאלו שכבר מדברים עליו כעל בחירה ראשונה.

        עוד שתי נקודות מענינות, ששווה להזכיר לגבי מוריסון: הראשונה, עליה לא מפסיקים לדבר, היא השפם המשעשע אותו גידל השנה ושיחד עם השיער הארוך יוצר מראה רטרו והופך אותו לאייקון אופנתי. כתוצאה מכך נאלץ הסלבריטי להירשם בבתי מלון בשמות בדויים, בזמן שמראהו גורר לעג וחיקויים של אוהדי הקבוצות היריבות.

        נקודה שניה, שלא מוזכרת יותר מדי, היא מחלת הסוכרת של מוריסון, שהתגלתה בתיכון ומאלצת אותו, כמו כל חולה סכרת, לנטר באופן קבוע את רמות הסוכר בדמו. כמובן, העובדה שמוריסון הוא שחקן כדורסל, שצורך כמויות אנרגיה גדולות במהלך משחקים ואימונים, הופכת את המצב שלו לייחודי והוא נאלץ לקבל טיפול קבוע תוך כדי משחק ולשמור את עצמו עוד יותר מחולה רגיל. בכל מקרה, העובדה שמוריסון מצליח לשמור על רמת משחק ואינטנסיביות גבוהות כל כך, למרות בעיית הסכרת שלו, רק מעידה על האופי החזק שלו, שיעזור לו גם בשלבים הבאים בקריירה המקצוענית.

        שליטה לבנה

        אחרי שהכרנו את שני השחקנים הנהדרים האלה ואת ההבדלים בינהם הגיע הזמן לדבר על דימיון אחד קטן שכן קיים ביניהם ולא ממש קשור למשחק שלהם. ובכן, לשנייהם יש צבע עור לבן. צבע העור הוא נושא רגיש מאוד בספורט האמריקאי. למרות שמרבית האתלטים בענפי הספורט המקצוענים (ונשאיר את ההוקי בצד) הינם בעלי צבע עור שאינו לבן הרי שקהל היעד העיקרי של אותם ענפי ספורט הוא הקהל הלבן, האמיד יותר, שיכול להרשות לעצמו לרכוש מנויים למשחקים, כמו גם את מוצרי הלוואי. הבעיה ההולכת וגוברת, במיוחד ב-NBA, שנשלט לחלוטין ע"י אתלטים שחורים (וגם כמה אירופאים), היא שלציבור הלבן קשה יותר ויותר להזדהות עם השחקנים על המגרש. הליגה הופכת לאט אבל בטוח לנחלתו הבלעדית של הציבור השחור. באול סטאר האחרון, למשל, לא הופיע אף שחקן לבן יליד ארצות הברית. לא לחינם הכניס לאחרונה דייוויד סטרן תקנות חדשות כמו קוד לבוש וגיל מינימום כדי לנסות ולמתן את תרבות ההיפ הופ שנוצרה בליגה ולנסות למשוך אליה חזרה את הציבור הלבן.

        כאן בדיוק נכנסת ליגת המכללות לתמונה. לא מעטים האמריקאים שמעדיפים לקבל את מנת הכדורסל שלהם בצורה החובבנית שלה והסיבות העיקריות לכך היא שהכדורסל במכללות משוחק עם יסודות טובים יותר והוא קבוצתי הרבה יותר, בניגוד ל-NBA שם השחקנים אנוכיים ומעדיפים לשפר את הממוצעים שלהם על חשבון המשחק הקבוצתי. כמובן שאף אחד לא יודה בזה בקול רם, אבל אלו בדיוק התכונות אותן נהוג לייחס לכדורסלן הלבן.

        ואכן, לא במפתיע, אחוז הלבנים המשחקים בליגת המכללות גבוה משמעותית מבכל ליגה מקצוענית בארצות הברית (שוב, נשאיר את ההוקי בצד). רק בשבוע שעבר צפיתי במשחק של מכללת סטנפורד, אחת ממכללות העילית בארצות הברית. בחלקים נרחבים שיחקה סטנפורד עם חמישה שחקנים לבנים על המגרש. גם אם נתאמץ, נתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראינו תופעה דומה ב-NBA ואפילו ביורוליג. חמישיות לבנות הן תופעה נכחדת. העובדה ששני שחקנים לבנים מובילים את הליגה, בניגוד לשנים בהן שחקנים כמו דווין וויד, כרמלו אנתוני, אמקה אוקפור או כריס פול היו הבולטים, מהווה אלמנט משמעותי בשיגעון מסביב לרדיק ומוריסון, גם אם אף אחד לא יודה בכך.

        אז מי באמת יותר טוב? ומי ייזכה בתואר? ובכן, בכלל לא בטוח שהתשובה לשאלות הללו זהה. הקונצנזוס כרגע בקרב הפרשנים הוא שמוריסון הוא שחקן שלם יותר ושהאימפקט שלו במקצוענים יהיה גדול יותר מאשר של רדיק. לזכותו של רדיק, לעומת זאת, עומדת העובדה שהוא משחק בקונפרנס קשה בהרבה מאשר מוריסון ועדיין מצליח להפיק מספרים דומים, מול יריבות קשוחות בהרבה. כשרדיק נשאל מי לדעתו טוב יותר, הוא ענה "מוריסון", ואז סייג בחיוך ואמר "בפלייסטיישן". השניים, שנהיו חברים טובים מאז נפגשו לפני שנתיים במחנה קיץ, מנצלים כל זמן פנוי אפשרי כדי לשחק אחד נגד השני ברשת. אנחנו נלך דווקא עם רדיק, שאולי השנה יצליח לסחוב את דיוק כל הדרך עד לתואר. ב-NBA המשימה שלו ושל מוריסון תהיה הרבה יותר קשה.