אודה על האמת: הייתי סקפטי מאוד לגבי סיכויי התחברותי ל[[אולימפיאדת החורף]]. כמאוהב כרוני במשחקי הכדור, לא חשבתי שאשב מול המסך ואבהה באנשים מבצעים תרגילים מוזרים על השלג או הקרח. הסוויץ' במוח אירע עם יריית הפתיחה, כשהבנתי שהאנשים האלה עושים כל מאמץ להראות שהם חולים ברוחם, מה שעורר את הסקרנות. כאן לא מדובר בחנונים שבועטים בכדור ומדי פעם מוצאים איזו רגל להעיף, כמו כדורגלנים. אלה לא רכרוכיים שמכדררים ואחרי כל סל עושים פרצופים אחד לשני, גם לא שחקני פוטבול או ראגבי, ששואבים הנאה מקצת מכות. בכל הענפים האלה תשבור שן או שתיים, אולי רגל, מקסימום תישאר משותק לכל החיים. בקטנה. באולימפיאדת החורף הולכים הכי רחוק שאפשר. יש רק ספורט כדור אחד ראוי למשימה הזו, כזה שלא רק שיש בו סכינים בנעליים, אפילו הכדור עצמו יכול להרוג. קוראים לו הוקי קרח וגם הוא שם, כמובן. את הפן הרומנטי בטירוף הזה ניתן לשקף בקלילות במשפט הכי כובש בהיסטוריה: "עד שהמוות יפריד בינינו".
כשחושבים על זה, אם אתה נולד לתוך טמפרטורה של מינוס עשרים מעלות, כשבמשך שישה חודשים בשנה האור מפציע בערך לשלוש שעות, יש לך שתי אפשרויות: או לירות לעצמך בראש או להתחיל לרקוד על השלג, כי זה באמת המפלט האחרון. מעבר לכך, יש ענפים שנראים ממש כיפיים, כאילו אתה עושה אותם בלונה פארק. למשל, החלקת המזחלות בזוגות, הידועה בשם לוג'. כבר בהצצה הראשונה הבנתי שאם נגזר עליי להישאר בבית ביום חורפי, זה יהיה מול שדר יורוספורט, שמתלהב מהתרסקויות, ולא מול דני נוימן וגביע הטוטו.
לוג' זוגות. סימפטי להפליא. שני חבר'ה שנותנים לעצמם דחיפה וזזים, אולי התנועות האחרונות שיעשו בחייהם. אין לי מושג מה אורך המסלול, אבל אם הם עושים אותו בחצי דקה במהירות של חמישים אלף ק"מ לשנייה, הוא בטח נורא ארוך. מייד אחרי הדחיפה הם נשכבים על הגב, אחד מתחת לשני. זאת אומרת שאם זה שמתחת חושב מחשבות אסורות, זה עלול להיות נורא לא נעים להוא שלמעלה. ואז הם יוצאים לדרך. על קיר שלג, שמעליו מעקה עץ, הם מרחפים כמו עלה נידף ברוח. ווש ווש, ימינה, שמאלה, מעלה מטה, מכוונים עצמם לפי דפנות החומה שמצידי המזחלת. תנועה קטנה לא נכונה, והם מתפרקים על הקרח כמו מכונית שהורכבה מלגו ונופלת מקומה שמינית.
קורבן אחד שבחן את היכולות האנושיות לשרוד הוא האוקראיני רומאן יאזבינסקי. יאזבינסקי ובן זוגו אולג זברטסקי איבדו שליטה בפניה. לא צריך יותר משבריר שנייה כדי להיפגש עם קירות קרח קרים ומשטחי עץ. התוצאה הייתה לופ אווירי של הברנש המסכן ונחיתה קשה על ארבע או חמש נקודות שונות על המשטח. השדר אמר: "איזו התנגשות נוראית", אבל אפשר היה להרגיש את ההנאה הסדיסטית שבקולו. השוטר בחוץ אמר ש"הוא בהכרה, רק שצריך להשגיח עליו". בסוף התברר שהוא בכלל נפצע בברך. אל תדאגו חברים, הוא עוד יחזור ובגדול.
מלחמת אחים
יש שם אחוז גדול של אחים. האוסטרים וולפגנג ואנדריאס לינגר, שזכו בזהב, כריס ומייק מופאט מקנדה או שני החבר'ה המלבבים מרקוס וטוביאס שיגל, גם הם מאוסטריה. דמיינו את השיגלים סועדים נפשם אי שם בהרי טירול, בחיק המשפחה. בארוחת החג עורכת אימם את השולחן ובעוד השניצל מקפץ על המחבת שואלת: "מרקוס, כיצד עבר האימון היום?" ובנה עונה בנימוס: "דאנקה, מוטר, עבר שנל. רק שלושה מרמ"ח אבריי נסדקו. ואה, כן, טוביאס מסר סליחה שלא הגיע, עוד מעט משחררים אותו ממיון. אבל יהיה בסדר, רק מפרקת שבורה, לא משהו שלא קרה לו בעבר". והאם מהנהנת בהנאה, בעודה מגישה לו את מנת הקינוח. בסך הכל, איזו סיבה יש לה לא להיות מאושרת? בעוד בנה האחד מפזר את עצמו לכל עבר והשני שורד בכאבים חזקים, היא אומרת: "שוין, העיקר אחד נשאר לי". תעודת ביטוח, אין מה לומר.
השליטה של דוברי הגרמנית בענף גדולה אפילו מזו של מכבי ת"א בליגת העל בכדורסל. מעולם לא זכה מישהו שאינו דובר את השפה בזהב. שתבינו, שני הזוגות שהובילו את התחרות כמעט עד סיומה היו איטלקים, אבל איך קראו להם? גרארד פלקנשטיינר ואוסוולד האסלרידר על המזחלת האחת, כריסטיאן אוברסטולץ ופטריק גרובר על השנייה. רק שהאוסטרים לא מסתפקים בשמות, ובסוף עקפו אותם שניים אותנטיים, האחים לינגר.
אחר כך הפלגתי בתיאורים נלהבים בפני רועי פרידמן, אחד הקרועים שמכירים את כל הענפים באולימפיאדה, וכמו ישראלי טוב הוא צינן אותי מיד: "אה, מה אתה מתרגש מזה? חכה לסקלטון. זה אותו עיקרון, רק שהם גולשים עם הפנים קדימה כשהגחון על המזחלת". אמר, אמר. תרשמו: חמישי ב-18:30 מרוצי הנשים, שישי ב-18:30 גברים. אסור להחמיץ.