זו היתה העונה שהיתה

חובבי הפוטבול תמיד מתלוננים, ובצדק, שהעונה נגמרת מהר מדי. עוד לא הספקנו להתרגל, וכבר הכל נגמר. 17 שבועות בעונה הרגילה, עוד 3 בפלייאוף, ואז שבוע מנוחה לפני הפינאלה הגדול, מה שמשאיר אותנו עם 30 שבועות פגרה ארוכים מאד. אז רגע לפני שמכבים את האור, בוא ניזכר במה שעבר עלינו השנה, קצת לפני שהאוטובוס עצר בתחנה הסופית שלו.

ביום חמישי, ה 8 בספטמבר, פתחה האלופה, במה שנראה אז כמו כושר קדם עונה, את מסע ההגנה על הכתר. היא פגשה את אוקלנד וניצחה אותה בצורה לא ממש משכנעת 20:30. חובבי הפוטבול בארץ יכלו לראות את המשחק הזה רק בשידור חוזר ביום שישי בצהריים, אבל לפחות זה היה משחק פוטבול אמיתי.

נציגות הסופרבול, שבקושי חלמו על להגיע לדטרויט בשלב הזה, סיימו את המחזור הראשון כמו שהם יסיימו את האחרון. סיאטל הפסידה בחוץ, ופיטסבורג ניצחה בבית. פיטסבורג הציגה את הלהיט הגדול של הליגה - וילי פארקר. קרוליינה הציגה את שחקן הקאמבק סטיב סמית. המאמנים החדשים במיאמי ובסן פרנסיסקו השיגו נצחונות ראשונים מפתיעים, וגרין ביי ופילדלפיה הציגו את מה שילווה אותנו במהלך העונה - תחרות הכשלון הגדול.

בשלב הזה, הסיפור המרגש היה הנצחון של הסיינטס, חודש אחרי קטרינה. לרגע קצר אפשר אפילו היה לחשוב שהם ינצלו את זה להפוך לגיבור הסנטימנטלי של הליגה. יצאנו לדרך.

במחזור השני כבר הבנו שאנחנו הולכים לקראת עונה שונה, עונה שיוויונית יותר, עונה בלתי צפוייה יותר. עונה קצת אחרת מזו של השנים האחרונות, כאשר רק 7 קבוצות נשארו בלתי מנוצחות. אפילו לניו אינגלנד כבר נרשם הפסד ראשון, לקרוליינה, אותה קרוליינה שהפסידה מחזור קודם לניו אורלינס. יכול להיות שהיה חסר לפטריוטס רומיאו קארנל, שרשם ניצחון ראשון כמאמן עם קליבלנד? לעומתו, פריסקו ומיאמי חזרו מהר לקרקע המציאות הכואבת. אבל זה כלום לעומת הכאב של מינסוטה וגרין ביי. שתיהן כבר עם שני הפסדים, שניהם גרועים וכואבים, ופתאום קייל אורטון, קוורטרבק שנבחר בסיבוב ה-4, הוביל את הקבוצה שלו לראשות הבית.

פיטסבורג המשיכה לשחוט, ובולטימור המשיכה להישחט, אבל הסיפור העצוב של המחזור היה בניו יורק. זה היה המקום שבו הליגה החליטה שניו אורלינס תארח בו את ... הג'יאנטס.

במחזור השלישי בולטימור, דטרויט, יוסטון ווושינגטון היו בחופש, ונשאלת השאלה איך הליגה ידעה לרכז את כל הקבוצות בלי התקפה בצד, ולמה שיקגו שיחקה בשבוע הזה, אם אפשר לקרוא משחק למה שהם הציגו מול סינסינטי, אחת מ-4 קבוצות בלבד שנותרו בלתי מנוצחות. המעקב אחרי שלושת המאמנים הרוקים ממיאמי, סן פרנסיסקו וקליבלנד הביא לתובנה הבאה: שלושת המאמנים עשו עבודת הכנה טובה. פריסקו הפסידה לסיומת גדולה של דאלאס, קליבלנד הציגה הגנה הירואית מול אינדי, ומיאמי בכלל הצליחה לנצח את קרוליינה. עוד רוקי שעושה רושם שהוא מתאקלם היטב בליגה זה הקדילק מטמפה, ששובר שיאי רוקים בלי להתאמץ. אבל המשחק הגדול היה במפגש סימלי מאין כמוהו, באיצטדיון הקטשופ באוהיו. רוב המשחק זה נראה היה כאילו פיטסבורג מצליחה להתמודד עם ניו אינגלנד ונראה היה כאילו אולי היא תנצח. אבל לא, התעלות רגילה של בריידי ווינאטיירי משאירה את הנצחון אצל האלופה הכמעט נצחית. כנראה שהעונה הזו בכל זאת תהיה דומה לקודמותיה.

במחזור ה-4, היה משחק שהטיל צל ענק על המחזור, והאפיל על העובדה שהקדילאק וקרסון פאלמר נעצרו (אבל הקבוצות שלהם עדיין ניצחו ונשארו בלתי מנוצחות). הוא גם השכיח את העובדה שפייטון נתן את המשחק הגדול הראשון שלו העונה (ושהקבוצה שלו המשיכה להיות בלתי מנוצחת). למעשה, במחזור הזה האחים לבית מאנינג זרקו ביחד 39 מ-62 ל-560 יארד ושמונה טצ'דאונים.

אבל בקושי שמו לב לזה, בגלל המשחק שאמר שאולי בכל זאת משהו העונה השתנה. אחרי 21 נצחונות בית רצופים, ניו אינגלנד הפסידה בבית. הפסידה זה לא המילה המתאימה, היא נשחטה על ידי סן דייגו שחיטה כשרה.

המחזור ה-5 הגיע, ונשארנו עם בלתי מנוצחת אחרונה וכבר אי אפשר להתעלם מפייטון. נכון שזה מול נמושות כמו סן פרנסיסקו במחזור הזה, אבל כבר עכשיו מתחילה הספירה לאחור לקראת מפגש הטיטאנים בג'ילט, שם הציפיה היא להעברת השרביט באופן רשמי.

אבל גם במחזור כזה, אור הזרקורים היה מופנה לשני קוורטרבקים אחרים. ברט פארב סוף סוף הצליח להשיג נצחון ראשון העונה, כשהוביל את הפאקרס למעיכת הסיינטס, משחק ששבר את הסיינטס האומללים סופית. כוכב המחזור היה שחקן ששבועיים קודם היה פנסיונר, מה שמכונה בטטת כורסא. ויני טסטרוורדה חזר לביצות של ג'רזי ובעזרת קרטיס מרטין הוותיק הוביל את הג'טס לנצחון על טמפה נטולת הקדילק. אל תדאגו, ויני נחטף גם במשחק הזה.

במחזור ה-6 היו כמה עניינים שקשורים לפוטבול. יוסטון היא היחידה בלי ניצחון. טמפה, עדיין בלי הקדילאק, חוזרת לנצח. הפטס שוב מושפלים, הפעם בדנבר. סינסינטי, דנבר וטמפה, כולן עם הפסד אחד, החזיקו אצבעות לסנט-לואיס באינדיאנאפוליס במאנדיי נייט, אבל אחרי שהראמס עלו ל-0:17 הקולטס דאגו להשבית את בולג'ר, ומשם הדרך לנצחון קל של 28:45 היתה קצרה והם שמרו על המאזן המושלם.

אבל כל סיפורי הפוטבול האלה היו רק הרקע למחזור. הסיפור הגדול היה כשכל העיתונאים, ללא יוצא מן הכלל, הישוו משום מה את העונה של מינסוטה לספינה שטובעת. ללא ספק, מדובר בצירוף מקרים נדיר ומשונה, אבל העונה שלהם באמת נראית כמו ספינה שמסתחררת ללא מעצורים, עם קברניט שיכור.

במחזור ה-7 חזרנו לעסוק בעיקר בספורט, והיה הרבה ספורט לעסוק בו. שבוע עם כל כך הרבה סיומים מטורפים לא זכור כבר הרבה זמן.

נתחיל במטרודום, שם ברט פארב הוביל את גרין ביי לשיוויון 20 חצי דקה לסוף, רק כדי לראות את מינסוטה מצליחה בכל זאת לנצח בבעיטה מ-56 יארד עם הבאזר. למשחק הזה היתה חשיבות מכרעת, כי בעקבות הנצחון עלו הוויקינגס למאזן של 4:2, רק משחק אחד ממוליכת הבית שיקגו עם מאזן 3:3. כן, בית ה-NFC צפון כבש את פסגת האומללות מבית ה-NFC מערב.

דנבר הוליכה במדולנס על הג'איינטס 10:23 ברבע האחרון, אבל איליי הוליך לקאמבק מפואר ונצחון של השנייה האחרונה. בסיאטל היה שיוויון 10 בין המקומיים לדאלאס 15 שניות לסוף, כשדרו בלדסו נחטף באמצע המגרש וסיאטל בבעיטה מ-50 יארד ניצחה בשניה האחרונה, בלי להזדקק להארכה.

אבל הסיום של המחזור היה בפילדלפיה. סן דייגו היתה ביתרון 13:17 שתי דקות וחצי דקות לסוף, אבל ניסיון לשער שדה נחסם, והוחזר לטצ'דאון בצד השני, מה שנתן לאיגלס נצחון מדהים שהשאיר אותם חזק בתמונה בבית המוות של ה-NFC מזרח, שבו כל הקבוצות עם מאזן חיובי.

המחזור ה-8 היה מחזור של המתנה למפגש הצמרת בין הקולטס לפטריוטס במחזור הבא. בין לבין, קרו שני אירועים מרגשים, ששניהם קשורים לספרה 0. יוסטון היתה הקבוצה האחרונה שמוחקת את הספרה הזאת מטור הנצחונות, לאחר נצחון על קליבלנד החלשה, וג'ו גיבס הפסיד לראשונה על האפס בעונה הרגילה, כשהג'אינטס פשוט מחקו את וושינגטון 0:35. המשחק המזוויע של המחזור, ואולי של העונה, היה בניצחון של סן פרנסיסקו על טמפה. זהו, עברנו עוד מחזור, ואנחנו מוכנים למפגש של פייטון הבלתי מנוצח מול בליצ'ק שנמצא ברגע שפל נדיר.

היה רגע אחד במחזור ה-9 שנראה היה שהכל חוזר שוב לקדמותו. ברבע השני, ביתרון 7:14, פייטון מסר מזעזע, ונחטף. הפטריוטס הגיבו בדרייב קליל, ונראה היה ששוב, אותו סיפור בדיוק יחזור על עצמו. אבל אז קורי דילון פימבל ברד-זון, והפעם פייטון לא פישל. ניצחון מוחץ, בג'ילט, הקולטס עדיין לא מנוצחים, ויש להם פור של 4 נצחונות על ניו אינגלנד בנקודת האמצע. זה כבר לא מקרי, מדובר במחזור שבו הקבוצות הטובות באמת ביססו את עצמן עם נצחונות משכנעים, ועדיין לאינדי יש לפחות שני משחקים יתרון על כל הדולקות אחריה. את אחת מהקבוצות עם שני הפסדים מוביל האח הצעיר לבית מאנינג, וברחבי הליגה מתחילים ליכשושים על סופרבול האחים.

המחזור העשירי היה האחרון שבו יש את שבוע החופש וקבוצות נחות, לפני הישורת האחרונה. חוץ מפילדלפיה, שם יש הרבה רעש. בעצם בעיר האחווה יש הכל מלבד אחווה. טרל אוונס מושעה עד הודעה חדשה, ומקנאב שלפני המשחק נראה רגוע בצורה חשודה, אחריו כבר נראה גמור לגמרי. בדקות הסיום הוא נחטף בצורה איומה, חטיפה שהוחזרה לטצ'דאון מנצח עבור דאלאס שעשתה לפילי בדיוק מה שסיאטל עשתה לה 3 שבועות קודם לכן. לפחות מקנאב הועיל בטובו לעשות כאילו הוא מנסה לתקל את רוי וויליאמס, רק כדי להיפצע ולגאול אותו סוף סוף מהעונה האיומה הזאת. שבוע אחרי שקולפפר סיים את העונה האיומה שלו, מצטרף אליו מקנאב. כשאהרון ברוקס נראה כמו קריקטורה מסרט בורקס, ומייקל ויק מצליח להפסיד לגרין ביי, זאת לא נראית כמו השנה של הקוורטרבק השחור, אבל זה כי עוד לא ראינו מה וינס יאנג יכול לעשות ברוז בול.

את המחזור ה-11 אפשר להציג בתור שבוע הקוורטרבק המחליף הבינלאומי. כריס סימס, שכבר אפשר לקרוא לו ותיק אחרי 3 פתיחות, מוליך את טמפה לנצחון באטלנטה ולראשות הבית. טומי מדוקס לעומתו מצליח להפסיד לבולטימור, ומעמיד בסימן שאלה את סיכויי ההעפלה לפלייאוף של פיטסבורג. בראד ג'ונסון מוביל את מינסוטה לנצחון שלישי רצוף, שאולי יספיק לאיים על שיקגו שמונהגת בידי אורטון, שלמרות שהוא הקוורטרבק הפותח מהיום הראשון חייבים להתייחס אליו כמחליף בלבד. וויני טי מסיים את תפקידו במחליף וחוזר לכורסא, עם הפסד על האפס בדנבר. לא נשכח עוד מחליף חשוב אחד, למרות שהוא לא משחק בתור קוורטרבק, לארי ג'ונסון שמו. מאז שפריסט הולמס נפצע, LJ הוא אחד הדברים הכי בלתי עצירים בליגה.

היה גם משחק אחד שבו שני הקוורטרבקים הפותחים לא רק שהם לא היו מחליפים, מדובר בשני סופרסטארים, שעמדו בשוט-אאוט מטורף אחד מול השני. קארסון פאלמר הוא העתיד, אבל פייטון מאנינג הוא ההווה, והוא מנצח בבית 37:45 ונשאר בלתי מנוצח.

את המחזור ה-12 האמריקאים התחילו עם תרנגולי הודו, ועם ריצת הקאמבק לליגה של רון דיין. הם המשיכו אותו בשני משחקים מרתקים על תארים חשובים. האיגלס בראשות מייק מקמהון ניצחו את הפאקרס בקרב אכזבות השנה. בעצם יהיה יותר מדוייק להגיד שגרין ביי הפסידה גם פה, וזכתה בתואר. בינתיים הסיינטס ניצחו את הג'טס בהתמודדות בין הקבוצות האומללות של השנה. אבל המשחק של המחזור היה ביוסטון. ראיין פיצפטריק, ג'ינג'י אלמוני בוגר הארוורד, הוביל את הראמס ל 10 נקודות בחצי דקה האחרונה, וכפה הארכה, שבה הוא מסר עוד טצ'דאון אחד וניצח.

במחזור ה-13 השאלה היא פשוטה. ינוחו או לא ינוחו. שחקני הקולטס כמובן. עם מאזן 0:12, ברור שהם יכולים ללכת עד הסוף, והשאלה הגדולה היא, האם הם ינסו, או שהם יעדיפו לנוח לקראת הפלייאוף, וההסתערות על התואר החשוב באמת. מנגד, יוסטון מגיעה לשיאים חדשים כשהיא מצליחה להפסיד לקאמבק של קייל בולר בשניה האחרונה, עוד הפסד קורע לב לקבוצה עם נצחון אחד בלבד.

בינתיים, ב-NFC, העניינים מתלהטים. בדרום מדובר בהתגוששות ענקים בין קרוליינה, טמפה ואטלנטה, כשאטלנטה נשארת קצת מאחור. במזרח הג'אינטס פותחים קצת פער על דאלאס ווושינגטון ורק במערב הכל כבר חתום וסגור, כשסיאטל שמה חותמת של 0:42 על פילי. ומה בצפון? בראד ג'ונסון מוביל את מינסוטה לניצחון חמישי רצוף, עדיין שני משחקים מאחורי שיקגו, שמשחקת במשחק הכי עצוב של המחזור מול גרין ביי.

את גרין ביי מוביל ברט פארב, ואת שיקגו קייל אורטון. פארב סיים עם 31 מ-58, ל-277 יארד, עם שתי חטיפות, שני פימבולים ו-0 טצ'דאונים. קייל אורטון סיים עם 6 מ 17 ל-68 יארד, וחטיפה. וגם עם נצחון. בגלל כל העונה, ובמיוחד בגלל המשחק הזה - ברט, בבקשה תפרוש.

במחזור ה-14 העניינים כרגיל. אינדי מנצחת ויוסטון מפסידה. אבל במבט שני, הניצחון של הקולטס היה על ג'קסונוויל ההגנתית שעשתה הכל כדי לעצור אותה, ולשווא. וההפסד של הטקסאנס כבר מדליק כמה נורות אזהרה בליגה. אחרי שבשבועיים האחרונים ההגנה נתנה לשחקנים דמויי קוורטרבק לחגוג עליה, קריס בראון שהוא בועט יציב ויעיל פיספס בעיטת מ-31 יארד בסיום המשחק. והוא פיספס במשהו כמו 31 יארד את השער, בצורה שהתחילה חששות שיוסטון מפסידה בכוונה כדי לזכות בשירותיו של רג'י בוש. לא ברור למה, כי יש לה רץ מעולה והיא עדיין לא מצליחה לעשות כלום, אבל בכל מקרה זה מתחיל להיראות מאד מסריח.

איזכור של כבוד מגיע לשחקן, שבטח נמאס לכם לשמוע את השם שלו בשבועיים שלושה האחרונים, אבל במחזור הזה ג'רום בטיס סחב את פיטסבורג בשלג על הגב שלו, דרך הגנת שיקגו, ליותר מ 100 יארד ונצחון חשוב.

אם בדברים מאוסים עסקינן, אז המחזור ה-15 הראה שוב פנסיונרים חטיארים מפלורידה שותים לחיים. מזל טוב לדולפינים של 72, הם עדיין לבד, אחרי שסן דייגו הראתה לכל הליגה איך עושים בליצים נכון על פייטון כדי לנצח אותו אצלו בבית. ההפסד הזה הגיע בדיוק לא בזמן, כשקבוצה מסויימת מאיזור בוסטון הציגה הגנה חונקת שעצרה את טמפה ואת רוקי ההתקפה הוודאי של השנה על 0 נקודות. ואם הקולטס מפסידים זה בטח אומר שיוסטון מנצחים, נכון? כן. בבאנקר הכי גדול של השנה, הטקסאנס הפנימו את כל השמועות עליהם, ניצלו את העובדה שהם היו נגד אריזונה האומללה, וניצחו. הם הרי יודעים לעשות חשבון, וגם הם מבינים שהנצחון הזה לא משנה הרבה בקרב על הנשיא, ומה שיקבע יהיה המשחק בינהם לסן פרנסיסקו במחזור האחרון.

חג המולד הגיע במחזור ה-16, שהתקיים רובו ככולו ביום שבת. עכשיו כבר התמונה מתחילה להתבהר ב-AFC, שם רוב הקבוצות יודעות לא רק אם הן עלו, אלא גם מאיזה מקום. הקרב העיקרי הוא על המקום האחרון בין פיטסבורג, קנזס וסן דייגו. שתי האחרונות נפגשו לקרב ראש-בראש והמלך החדש LJ הדיח בנוק-אאוט את המלך המכהן LT2 מהפלייאוף. לקנזס יש עוד סיכוי, אבל פיטסבורג מעכה את קליבלנד ונשארה הפייבוריטית.

ב-NFC היו מספר מפגשים של ראש בראש, ומתוך שלוש קבוצות עם הגב אל הקיר שיצאו לקרב רק שתיים חזרו בשלום להילחם עוד שבוע אחד. דאלאס במשחק של להיות או לחדול ניצחה בקרוליינה. וושינגטון במשחק על כל הקופה ניצחה בבית את הג'יאנטס. רק אטלנטה כשלה בטמפה, ויצאה מהמירוץ.

בקרב על הנשיא, סן פרנסיסקו טרפו את הקלפים כהשלימו סוויפ על סיינט לואיס. עכשיו, בנוסף לכל החישובים על הפלייאוף, פתאום צריך להתעסק בנתון המוזר הזה של "חוזק הנצחון" כדי לנסות ולהסביר מה הסכוי של כל קבוצה לזכות ברג'י בוש.

זהו זה, הגענו למחזור האחרון. פיטסבורג ו-וושינגטון ניצחו והשאירו את קנזס ודאלאס בחוץ. יוסטון ופריסקו עשו כל מה שהן יכולות כדי להפסיד, עד שבטעות הטקסאנס הצליחו במשימה. ניו אינגלנד וסינסינטי התחרו במי לא תפגוש את פיטסבורג. שתיהן הפסידו, והיום אנחנו כבר יודעים שהחשש שלהן היה מוצדק.

אז מה למדנו מהעונה הזאת? בעיקר שאת הוואקום של השושלת מניו אינגלנד כרגע ממלאות מספר קבוצות, שכולן, כולל הפטריוטס, יכולות לזכות בסופרבול. כרגע לא רואים אימפריה חדשה, ואחרי שרולטת המאמנים נעצרה על 11 מאמנים חדשים, מתוכם 8 רוקים, אז העונה הבאה היא נעלם אחד גדול, וטוב שכך.