כשהגביע היה קדוש

"חגיגת כדורסל". כך תואר במשך שנים ערב חצאי גמר גביע המדינה בכדורסל. אבל בשנים האחרונות החגיגה שייכת בלעדית לאוהדי מכבי תל אביב, שקבוצתם לא מתאמצת או מתרגשת יותר מדי בדרך לעוד גביע בארון המפואר והעמוס לעייפה. גם הפועל גליל עליון לא צפויה להערים מחר (חמישי) קשיים על מכבי בדרך לגמר גביע נוסף.

אולם, למרות שהמספרים מספרים כי מתוך 45 גביעים שחולקו עד היום 35 נצבעו בצהוב, בהיסטוריה מופיע פרק בן שש שנים, שכמעט כולו כשלונות חוזרים של האלופה הנצחית במאבק על התואר השני בחשיבותו בכדורסל שלנו. בתחילת שנות ה-90, עוד לפני שהפכה מכבי תל אביב לקבוצה החזקה והיציבה באירופה, הובסו הצהובים חמש פעמים, לא פחות, בקרב על הגביע האבוד.

ה-15 במרץ 1992. מספר שבועות אחרי שספגה את התבוסה המחפירה בתולדותיה בליגה עד אז (96:69 להפועל ירושלים), הגיעה מכבי תל אביב של צביקה שרף, מייק מיצ'ל, חוזה ורגאס ודורון ג'מצ'י לחצי גמר גביע המדינה מול הפועל גליל עליון. הצהובים, שעברו בהמשך אותה שנה את הגליל בחצי גמר הפלייאוף, נכנעו במעמד המחייב ליחידה הצפונית של מולי קצורין. משחק אדיר של ברד ליף עם 34 נקודות, בתוספת סיוע של אנדרו קנדי, דורון שפר הצעיר ומייק גיבסון, הובילו את הגליל לניצחון 81:92.

"מכבי אימפריה, ואין הרגשה טובה יותר מלהפיל אימפריה", אמר אז ניר מטלון הצעיר, שיחד עם חבריו השלים ניצחון בגמר על מכבי ראשון לציון וזכיה בתואר. מאמן מכבי צביקה שרף, ששמע את השטיפה שהעביר מייק מיצ'ל לחבריו לאחר ההפסד, לא המשיך במכבי בעונה שלאחר מכן.

20 בינואר 1993. מכבי עוברת עונה קטסטרופלית, שכוללת החלפה של הזרים חוסה ורגאס ודיירון ניקס הבינוניים בוינפרד קינג ודיוויד אנקראם האסוניים, מאבדת את המקום הראשון בליגה ונכשלת כישלון טוטלי באירופה. מכבי מפסידה במשחק הביתי ברבע הגמר להפועל הרצליה ואמיר כץ (שקלע 27 נקודות), משחק שבסיומו ביקש יעקב אדלר להתפטר (ולא נענה בינתיים, לפני שהוחלף בהמשך על ידי אלי קנטי). מכבי, שהיה לה יותר מחודש לחשוב איך מוחקים את פיגור 7 הנקודות מהמשחק הראשון (78:71), פונה למאמן הרצליה, מולי קצורין, שמסרב לבוא ולאמן ביד אליהו. בגומלין לא שיחק דיווויד אנקראם המושעה, ג'ינו בנקס מהרצליה עולה למגרש פצוע, אבל הניצחון הצהוב בהרצליה, 75:81, לא מספיק.

מכבי מפסידה באותה עונה גם את האליפות, והרצליה הולכת הביתה בחצי הגמר אחרי הפסד מפתיע להפועל גבעתיים, שמפסידה את הגביע להפועל תל אביב.

26 בפברואר 1995. אחרי שהשיגה בעונה הקודמת דאבל תחת מולי קצורין, מגיעה מכבי תל אביב לחצי גמר קל על הנייר, מול בני הרצליה של קורן אמישה, סמל האכזבה של עונת אובדן האליפות הצהובה. הקבוצה של אפי בירנבוים, שהפסידה ב-30 הפרש את מפגשי הליגה מול מכבי באותה עונה, מדהימה את ההיכל עם ניצחון 93:107, אחרי יום נהדר של פול תומפסון, ג'ו האדסון, אמיר כץ ובעיקר אותו אמישה, שמחזיק אותה באוויר ברגעי ההכרעה ומסיים עם 14 נקודות קריטיות.

מכבי של צ'ורה וקולמן נשארת רק עם אליפות, והרצליה עולה לגמר ומנצחת את האימפריה שבנה נחום מנבר בהפועל חולון במשחק שהאירוע הזכור ביותר ממנו הוא קרב האגרופים בין דב הרמן, אחיו של מיקי מהרצליה, ומייק קרטר מחולון, מתחת לאפו של נשיא המדינה, עזר וייצמן.

18 באפריל 1996. מכבי מביאה את ברד ליף מהגליל, טום צ'יימברס מה-NBA, ואת צביקה שרף, שמחליף את את רלף קליין במהלך העונה. בגמר פוגשים הצהובים את הפועל ירושלים של עדי גורדון, בילי תומפסון ואחד, פיני גרשון, שלפני שלקח ממנה את האליפות, שלוש עונות קודם לכן, הודיע בראיון עיתונאי כי "לא יוכל לאמן בקבוצה כמו מכבי".

אחרי משחק צמוד מגיע רגע השיא של עדי גורדון. אחרי ויכוח על התרגיל הרצוי לקבוצה בין גורדון לבין גרשון בפסק הזמן, מסכים המאמן ללכת עם האינסטינקטים של הרכז, מכריז על תרגיל "אופן" ואומר לו: "לך תביא גביע". גורדון מציית וקולע את סל הניצחון מעל טום צ'יימברס חסר האונים. 65:67 וגביע ראשון בהסטוריה להפועל ירושלים. פיני גרשון רץ למצלמה ומתרגש: "אמא, הבאתי גביע!". באמצע העונה הבאה הוא יפוטר מירושלים, יוחלף על ידי גדי קידר ויטען לחתרנות של האחרון. היום גרשון הוא אלוף אירופה, בעוד קידר לא הצליח לסיים את העונה באוסטריה.

10 באפריל 1997. החתול השחור שעבר בין מכבי וגביע המדינה עושה את צעדיו האחרונים. שתי הפינאליסטיות מהעונה הקודמת, הפועל ירושלים ומכבי תל אביב, עולות לשיחזור של הגמר. מכבי התחמשה באותה עונה בדורון שפר, שויתר על ה-NBA ודרק שארפ הצעיר, שהצטרפו לקטש, גודס, ליף ראדוביץ' והנפלד, אבל את הגמר היא הפסידה שוב, הפעם 89:82. ירושלים של קידר מפגיזה שלשות בלי הכרה וברחה כבר בפתיחה. עדי גורדון, שמילא את היציעים בחולצות אדומות עם הכיתוב "יש בי אהבה והיא תנצח", קלע 32 נקודות, נדב הנפלד הוביל את הצהובים עם 17. צביקה שרף איבד גביע שלישי בשנות ה-90' ומאז עונה זו לא חזר למכבי.

מאז הטראומה של שנות ה-90, השלימה מכבי 8 זכיות רצופות בגביע המדינה - הרצף הארוך בתולדותיה. לא רק שהצהובים כבר לא שומטים באף עונה את הגביע, בארבעת משחקי הגמר האחרונים הם צעדו אל הפסל המוזהב מבלי לזכות להתנגדות אמיתית, כשהם מנצחים בהפרש ממוצע של מעל 20 נקודות למשחק. מה הפך את ערב חצאי גמר הגביע, שניפק דרמות כמעט שנה אחר שנה, לעוד פלטפורמה בדרך לגביע הצהוב המובטח? אובדן האמונה? איכות הזרים? או אולי בעיות עם לוח השנה?

מולי קצורין אימן בגליל חמש עונות, בהן עונת הזכיה בגביע ב-1991/92. "היינו קבוצה יותר אינטליגנטית ממכבי", הוא נזכר. "עוד לא היתה שלישייה כמו שפר, ליף וקנדי מבחינת חכמת משחק". בתקופתו של קצורין החלה מסורת המשחקים הצמודים בין האלופה הנצחית לקבוצה הצפונית, שעקצה אותה כמעט מדי שנה. ניר מטלון, ששיחק 8 שנים בקבוצה, מסביר: "מולי הוא מאמן שקדן וגרם לכך שבגליל היו חמש שנים של שקט תעשייתי, הבסיס נשמר כל שנה ונבנה תהליך לבנה אחר לבנה. היתרון האמיתי שלנו היה ברד ליף, שהיה מעל כל דבר בליגה, שיחק יותר טוב מזר, והקבוצה נבנתה סביבו. כשיש מנהיג הולכים אחריו כמו ילדים אחרי אבא. איתו שיחקנו כמו קבוצה של שלושה זרים מול קבוצה של שניים". גם קצורין מסכים שהחיוניות של המתאזרח לקבוצה עשתה את ההבדל: "עם ברד שחקנים האמינו שאפשר לנצח את מכבי".

אבל קצורין הצליח לנצח את מכבי גם בלי ליף, כשבמקומו שיחקו תחתיו בהרצליה שחקנים מוכשרים כמו פול תומפסון, יוג'ין בנקס, אמיר כץ ופיני חוזז. "הכוח של מכבי באותה תקופה היה הישראלים ולא הזרים, כך שהבדלי הרמות בהשוואה לקבוצות האחרות בליגה לא היו כאלה גדולים. ביום נתון יכולת לחפות על ההבדלים האלה, במיוחד אם מכבי היתה מגיעה בתקופה לא טובה", אומר המאמן.

רותם ארליך, ששיחק בהרצליה בשתי העונות בהן הדיחה את מכבי, מצביע על יחסי הכוחות דאז: "מכבי לא היו מהאריות של אירופה, והזרים בקבוצות האחרות היו ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר היום. אז היו באירופה שחקנים יותר איכותיים כי היו פחות קבוצות ב-NBA, ובליגה שילמו 200 אלף דולר לזר. היום, חוץ מירושלים, משקיעים אולי בזר אחד והשאר בינוניים". מטלון מסכים: "פעם היו זרים הרבה יותר איכותיים ובכסף לא גדול ששידרגו את הקבוצות. היום זר איכותי שווה 400 אלף דולר, והוא הולך לכסף הגדול ברוסיה, ספרד ואיטליה".

מאז תחילת שנות ה-90', הגדילה מכבי באופן ניכר את תקציבה, מספר הזרים בליגה הכפיל את עצמו והוא ממשיך לעלות, מה שגרם לכך שהקבוצה היחידה שהצליחה להתמודד כלכלית וניהולית עם המצב החדש כבר לא מסתכלת לאחור. "גם העובדה שאין היום בליגה את כמות המתאזרחים של פעם, והמתאזרח הכי טוב, דרק שארפ, במכבי, משחקת לטובתם", קובע קצורין.

אבל מסתבר שמאחורי התירוצים ההתקציביים, העליונות המוחלטת של הצהובים בשנים האחרונות נובעת גם מגורמים פסיכולוגיים. "למכבי תמיד היה כוח הרתעה", מסביר קצורין. "אבל כשהצלחנו לשכנע את השחקנים שאפשר לנצח - ניצחנו. בגליל אף פעם לא פחדנו ממכבי". ארליך חושב שהבעיה טמונה בהיעדר אמונה: "פעם כל משחק היה מלחמה ותמיד ראינו סיכוי לניצחון. היום כשקבוצות באות לפני מכבי ומדברות על 'יום חופש', רואים בעיניים שלהם שאין להם סיכוי". מטלון מסכים: "שלושת רבעי ליגה מגיעים כבויים מול מכבי - המאמנים מדברים בראיונות על הצורך 'להעביר את המשחק'. בזמנו הרגשנו מחויבות גדולה לקבוצה ולא רצינו לפשל. הגענו לכל אולם כמו גלדיאטורים והרגשנו שאנחנו יכולים לנצח כל קבוצה, אבל היום זה כמו לוויתן ששוחה בבריכה של דגי רקק, עם כריש וחצי".

קצורין זכה אמנם בגביע עם מכבי בבמהלך התקופה השחורה שלה שבין 1992 ל-1997, אבל גם הפסיד אחד, להרצליה אותה אימן שנתיים קודם. המאמן מתנדב לחשוף את נקודת התורפה של האימפריה בצהוב: "הכל תלוי בלוח השנה. במכבי היתה ירידה מנטלית ופסיכולוגית אחרי שהיו מסיימים את הדרך באירופה, וזה בדרך כלל השלב בו משוחקים משחקי גביע המדינה. מי שתפס אותם שם יכול היה לנצח. כשמכבי היתה מגיעה בשיא ולא סופרת את היריבות, לא היה עוזר שניסינו לשכנע את השחקנים שהמשחק הולך להיות קשה. הם בכל זאת בני אדם".

אז האם לגליל יש סיכוי ביום חמישי? ארליך מאמין שהקבוצה שנהגה לבעוט בצהובים לפני יותר מעשור, לא צריכה לאבד תקווה: "אני לא חושב שזה בלתי אפשרי לנצח את מכבי. היתרון של מכבי במשך השנים היה הספסל, והשנה יש להם בעיה בתחום הזה. אם קבוצה תשחק נגדה קשוח ותגרום לה לבעיית עבירות אין סיבה שלא תצליח לנצח". ומטלון, שיישב ביום חמישי על הספסל האדום כעוזר המאמן של הגליל, כבר רואה את יום המחרת: "אם ליאור אליהו ויוגב אוחיון ישארו ו'נפגע' בבחירת הזרים, תוך כמה שנים גם הגליל מסוגלת לקחת גביע". עד אז, כנראה שחדשות אמיתיות לא יצאו מההיכל.