"הוא היה ממש כחוש, אבל לא יכולתי להאמין למראה עיניי. לא הייתה לו טכניקת כדורסל בגרוש, אבל ידע מיד אינסטינקטיבית מה עליו לעשות. יכולתי לראות שאם אני אאמן את הבחור הזה, הוא יוכל להיות אחד הגדולים אי פעם" (הולגר גשווינדנר, על האימון הראשון שלו עם דירק נוביצקי הצעיר)
דירק וורנר נוביצקי נולד בוורצבורג, במחוז בוואריה בגרמניה, לבית ספורטיבי במיוחד. אביו היה שחקן כדוריד מצליח, אמו ואחותו שיחקו כדורסל בליגת הנשים הגרמנית, כשאמא הלגה מככבת גם במדי הנבחרת הלאומית. הצעיר לבית נוביצקי לא בייש את שם המשפחה, והצטיין במגוון תחומי ספורט, ביניהם כדוריד והתעמלות קרקע, אבל במיוחד בטניס, בעקבות האליל שלו בוריס בקר.
בשנות הנעורים המוקדמות, דירק לא יכל עוד להתעלם מהכדרורים ברחבי הבית, ונכנע גם הוא לחיידק הכדורסל, כשפוסטר ממוסגר של מודל החיקוי החדש שלו, סקוטי פיפן, תלוי לו מעל המיטה.
קיץ 1993 עמד בסימן של חיידק אחר. שפעת. קשה וממושכת. הוא רותק למיטת חוליו בקיץ שבו חווה את פרץ הגדילה. דירק נלקח לרופא על מנת שיאמוד מה יהיה גובהו הסופי לפי מצב המפרקים, ובעל המקצוע הסביר להורים המודאגים שגובהו הסופי של הנוביצקי המתגבר צפוי להיות יותר משני מטרים. דירק ויתר על כדוריד לאחר כמה ויכוחים ביתיים שהוכרעו על ידי נשים גבוהות מאוד, ובגיל 15 הצטרף לקבוצת הכדורסל העירונית, הוורצבורג אקסרייז, שבקבוצת הנשים שלו שיחקה אחותו, סילקה. אך חשוב מכך, שם אימן הולגר גטשווינדנר.
הולגר, לימים מאמנו האישי, סוכנו וחברו הקרוב של נוביצקי, היה ידוע כמאמן לא קונבנציונאלי שחושב מחוץ לקופסה. כבר באימון הראשון זיהה את הפוטנציאל הטמון בילד הכחוש. הוא סימן את דירק כפרויקט אישי, והרחיב את ידיעותיו לא רק בנושא כדורסל, אלא גם לימד אותו מוזיקה, סייף, שחמט ואפילו לרקוד בלט כדי להוציא את המקסימום מהכישורים שלו.
החברות עם נאש
אחרי ארבע שנים דירק סיים את לימודיו בגימנסיית רונטגן, התגייס לצבא, שם שירת שנה (עליה אמר מאוחר יותר: "שם למדתי מה אני רוצה בחיים"). ב-1998 הוא השתתף במשחק מכריע עבורו, בטורניר ה-Nike Hoop Summit כשהוביל נבחרת צעירים בינלאומית לניצחון מפתיע על נבחרת כל-אמריקנית, תוך כדי קליעת 33 נקודות. הביצועים של נוביצקי גרמו לסקאוטים רבים לרשום את הפרטים שלו, והוא גם עלה ברדאר של אחד ממוחות הכדורסל הגדולים ביותר אי פעם, מישהו לא התכוון לתת לכישרון המיוחד הזה לחמוק לו מבין הידיים.
"הקשבתי לדון נלסון ברדיו במשך 40 דקות. כל מה שאני יכולה להגיד זה, שאי אפשר להאמין לאף מילה שהוא אומר בתקופה הזו של השנה. הוא התחמק משאלות לגבי נוביצקי, לא ידע את שם הסוכן שלו וטען שמעולם לא פגש אותו" (פטרישה, בעלת טור כדורסל ואוהדת דאלאס שרופה, על קואץ' נלסון בימים שלפני דראפט 1998).
דון נלסון באמת לא פגש את נוביצקי עד שהטרייד להבאתו ממילווקי הושלם. אבל הוא שלח את בנו, דוני ג'וניור, לפגוש ואף לאמן את הגרמני הצעיר. המסקנה של דוני הייתה אחת: צריך לבחור אותו בדראפט. עכשיו. לדאלאס הייתה את הבחירה השישית ונוביצקי נחשב להימור עבור קבוצות רבות, גם בגלל הדרכון האירופאי שלו, וגם בגלל שהסוכן שלו, הולגר, הפחיד קבוצות רבות כשרמז שייתכן שדירק יעדיף לשחק כמה עונות באירופה ולהרוויח יותר ממשכורת רוקי. לנלסון, שזו הייתה לו עונתו הראשונה כג'נרל-מנג'ר/מאמן עבור המאבריקס, הייתה תוכנית גדולה יותר: הוא בחר בבחירה השישית את רוברט "טרקטור" טריילור, כוכב מכללות ידוע, ומיד העביר אותו למילווקי תמורת הזכויות על נוביצקי, שנבחר בבחירה התשיעית, פלוס הזכויות על פט גאריטי, שנבחר בבחירה ה-16. גאריטי מייד נארז יחד עם מרטין מיוארספ, בובה וולס ובחירת סיבוב ראשון בחבילת טרייד לפיניקס, תמורת סטיב נאש, שהיה עד אותה תקופה מחליף בעל פונטנציאל, ועדיין לא שחקן בקליבר של MVP. פיניקס לא נכוותה קשות בעסקה הזו, כי בחירת הדראפט שימשה בסופו של דבר לבחירת שון מריון, אבל לדאלאס, שבטרום עונה נפטרה מג'ייסון קיד, ג'ואן הווארד וג'ימי ג'קסון, היו שוב סיבות לאופטימיות.
דירק השתחרר מהצבא והגיע ל-NBA בעונה המקוצרת של 1998/1999 על רקע סכסוך הסכמי העבודה בין ארגון השחקנים להנהלת הליגה. בארץ עם תרבות ושפה זרים לו כמעט לחלוטין, הוא שותף רק ב-18 משחקים וסבל מהריחוק מהמולדת, המשפחה והחברים. ואז הטלפון צלצל. סטיב נאש היה על הקו, והוא הזמין את דירק לכדורגל ופיצה אצלו בבית. דירק והגארד הקנדי מצאו שפה משותפת וגם נזקקו אחד לשני בעונה קשה לשניהם, כשגם נאש זוכה לחלקו בביקורות וקריאות בוז.
בתום העונה, לאחר שהמאבס נשארו מחוץ לפלייאוף, דירק חזר לגרמניה, נחוש לשפר את המשחק שלו ולחזור שחקן שלם יותר.
בעונה השנייה נאש ונוביצקי כבר הצליחו לתרגם את הקליק ביניהם לביצועים על המגרש. נאש פרח, ומצא דרכים להכניס את דירק למשחק, ולבנות לו את הביטחון. הגרמני סיים את העונה עם 17.5 נקודות, 6.5 ריבאונדים ו-2.5 אסיסטים למשחק, והגיע שני במרוץ לתואר השחקן המשתפר של העונה, כשהוא מדגים ג'אמפ שוט קטלני משחקן בגובה 2.13 מטר, דבר שאף אחד בליגה מעולם לא ראה. מייקל פינלי, נקודת האור הבודדת בעונה הקודמת, גילה שהוא לא לבד בקבוצה, והמאבס ניצחו שמונה מתשעת המשחקים האחרונים בעונה הרגילה, לפני שנשארו שוב מחוץ לפלייאוף, והשאירו טעם של עוד אצל האוהדים.
ממשולש שווה צלעות לכוכב יחיד
בעונת 2000/01, המאבס הגיעו לסיבוב השני של הפלייאוף לאחר שהדיחו את יוטה, אבל לא יכלו לסן אנטוניו של טים דאנקן. דירק רשם 23.4 ו-8.2 ריבאונדים למשחק לאורך הפלייאוף, והפיג את החששות המוקדמים שכשחקן אירופאי הוא יותר "רך" פיזית ומנטאלית משחקנים מובילים (אמריקאים) אחרים.
בעונה שלאחריה דירק כבר היה שמיני בליגה בנקודות ובריבאונדים, כשהמאבס נעצרים הפעם בסיבוב השני על ידי סקרמנטו. מספרי הפלייאוף של נוביצקי העפילו ל-28.4 נקודות ו-13.1 ריבאונדים למשחק, והוא היה רק בן 23.
בסוף אותה עונה נוביצקי עבר ניתוח בקרסול, אבל במקום לתת לרגל לנוח קצת, הוליך את נבחרת גרמניה למקום השלישי באליפות העולם באינדיאנפוליס, כשהוא מעניק לנבחרת את המדליה הראשונה שלה אי פעם, וזוכה בתואר MVP הטורניר.
עונת 2002/03 נפתחה עבור המאבריקס ב-14 ניצחונות רצופים, ונוביצקי את נאש נבחרו לראשונה לאולסטאר. הפעם המאבס נעצרו רק בגמר המערב על ידי סן אנטוניו, כשבמשחק השלישי הגרמני נקע את ברכו השמאלית בעקבות התנגשות עם מאנו ג'ינובילי מהספרס, ולא שותף בהמשך הסדרה. בלעדיו הבוקרים לא יכלו לאלופים שבדרך.
לעונת 2003/04 דירק קורא "העונה האבודה". האנטואנים. ג'יימסון ו-ווקר, הגיעו בטריידים, ודירק לא מצא את מקומו בין הכוכבים החדשים וצנח לראשונה בנקודות, ריבאונדים ואחוזים מעבר לקשת השלוש. הצרות בחדר ההלבשה בדאלאס, בעיקר מצידו של אנטואן ווקר, הביאו לקריאה פומבית של דירק לכל ארגון המאבריקס לעשות משהו. הוא נקנס אבל קולו נשמע. דון נלסון העביר את הקבוצה ל"סמול-בול" סופר-התקפי, שניצח להם 8 מ-10 המשחקים שנותרו לעונה, ואחרי שעברו את פורטלנד של פיפן וראשיד וואלאס בשבעה משחקים (סדרה בה פיפן השווה את נוביצקי לבירד) נכדלו מול הקינגס בחמישה משחקים.
כשדירק נשאל איך הוא מרגיש לאחר ההדחה, הוא אמר שהוא מרגיש "באבל", למרות שקלע יותר נקודות בממוצע למשחק מכל שחקן אחר שנטל חלק בפלייאוף 2004.
הקבוצה הגיעה לצומת דרכים. נאש עבר כשחקן חופשי לפיניקס לאחר שהבעלים של המאבס מארק קיובן בחר לא לשלם לו את ה-60 מיליון שהסאנס הציעו לו, וגם האנטואנים עזבו. באותה תקופה, אגב, קיובן דחה הצעה מפתה מהלייקרס: שאק בתמורה לנוביצקי.
פתאום נוביצקי הפך לכוכב הבלתי מעורער של המאבס, ונדרש ליצור לעצמו מצבי קליעה. נשמע קשה? הוא המשיך לשנה הסטטיסטית הטובה בחייו, כששחקן היחיד בליגה שנמצא בין עשרת הראשונים גם בנקודות וגם בריבאונדים. הוא סיים במקום השלישי במרוץ לתואר ה-MVP, מאחורי שאקיל אוניל וחברו סטיב נאש.
המאבס נעצרו בסיבוב השני, וצחוק הגורל רצה שמי שהדיח את דירק היה נאש, שבסדרה גדולה שחט את האקסית. הדרך אל הפלייאוף לא הייתה חסרת זעזועים. חודש לפני תום העונה, המאמן דון נלסון, שבנה את הקבוצה סביב משולש נאש-נוביצקי-פינלי, פינה את הכיסא לבן טיפוחיו, עוזר המאמן אייברי "הגנרל הקטן" ג'ונסון. ההיעדרות של המאמן-מנג'ר האקסצנטרי האהוב, שהזכיר לדירק את מאמנו הגרמני, הורגשה, והמתחים בחדר ההלבשה של המאבריקס
התפוצצו בפלייאוף. דירק צרח במשחקים על חבריו לקבוצה, במיוחד אריק דמפייר וג'ייסון טרי, והשתלח בהם מול המיקרופונים.
נוביצקי, שלאורך כל הקריירה שלו ב-NBA שמע שהוא צריך להיות יותר קולני ומורגש, לפתע קיבל ביקורות עזות על ההתבטאויות שלו. ביל סימונס מ-ESPN קרא לו מפורשות "שמוק". דירק ענה לביקורות ולא התנצל: "סגנון המנהיגות שלי לעולם לא יהיה לעמוד ולדבר חצי שעה. אם אני רואה משהו על המגרש שלא מוצא חן בעיני, אני הולך להגיד משהו".
האתגר הבא
עונה חדשה ופנקס חדש נפתחו, מייקל פינלי הדועך שוחרר לסן אנטוניו, ותחת ג'ונסון בעל האוריינטציה ההגנתית, סוף סוף רואים העונה הגנה ראויה לשמה באמריקן איירליינס סנטר. דירק גם הצליח לאבד את כינוי הגנאי שלו "ירק נוביצקי" (כי אין לו D, הגנה). העונה, לשם שינוי, המאבס לא עשו שום שינוי משמעותי בסגל, לראשונה מזה שנים. ניתן לשער כי הצלחת הקבוצה נובעת ישירות מכך שזו השנה השנייה שבה השחקנים המרכזיים בקבוצה שהם משחקים יחד.
בגרמניה המנטור של דירק, הולגר גשווינדנר, הואשם בהתחמקות מתשלום מס על כספים שקיבל מנוביצקי, ונכלא. דירק הנאמן הגיע להתאמן במתקן הכליאה שבו הולגר הוחזק,
והוליך את גרמניה הבינונית עד למקום שני ומדליית הכסף, אחרי הפסד ליוון בגמר.
כעת הוא כבר לא כל כך מתגעגע הביתה, עכשיו שאחותו היא המנהלת האישית שלו, ועד היום מנגן בגיטרה ובסקסופון לזכר הימים בהם הולגר לימד אותו מוזיקה ובלט. ואולי הולגר נזכר ביום אחד, קצת לפני דראפט 1998, כששניהם טיילו בגראנד קניון, וכשראה שדירק עושה את מסלול ה-40 קילומטרים בעלייה בלי שביקש פעם אחת לעצור, בתוך תוכו הוא ידע. הוא מוכן לאתגר. עכשיו כשהמאבס במקום השני בדירוגי הקבוצות, וצפויים לפגוש את האלופים היוצאים סן אנטוניו בחצי גמר המערב, אפשר לעקוב ולראות. האם דירק סוף סוף מוכן? האם ללא המורה הוותיק, וללא השותף השווה לו, דירק יכול לקחת את כל נטל המנהיגות עליו, ולהוביל את הקבוצה מעבר לכל הסיבובים, עד הטבעת. עד הזהב?