עולם שלישי? דור שלישי!

האזם אחמד, בת 26, מתגוררת בפרבר של קהיר. למשחק חצי הגמר של אליפות אפריקה, מול סנגל (1:2 למצרים), היא הגיעה עם שתי חברותיה, שלושתן דוגמניות ושחקניות במקצוען. ההסבר שלה להעפלה לגמר, מול חוף השנהב? "הנשים מעודדות את השחקנים לשחק ובו בזמן לחשוב שהם מייצגים את כל העם ולא רק את עם הגברים, וזה משנה את כל האווירה. בגלל זה מצרים מנצחת", היא טוענת אחרי המשחק. "העיניים כבר לא מרוכזות בכדור, כולם מסתכלים עכשיו עלינו", היא מוסיפה. האזם הוציאה 120 פאונד מצריים כדי לקנות כרטיס בשוק השחור, קרוב ככל האפשר לדשא, בעוד המחיר הרגיל לכרטיס היה בערך 35 לירות.

באצטדיון הלאומי של קהיר התאספו ביום שלישי בערב כ- 70 אלף צופים וצופות לחגיגת כדורגל אשר נמשכה כשבע שעות. אלפים גדשו את האזור, הממוקם ממש על יד מוזיאון ה-6 באוקטובר (המציג את מצרים כמנצחת הגדולה של מלחמת יום כיפור). האזם אחמד לא היתה במיעוט: לא פחות ממחצית מהקהל הורכב מנשים, מכל הגילאים והדתות, רובן עם ג'ינס צמוד וכובע ענק בצבעי אדום שחור ולבן, דגל מצרים. ככל הידוע, זאת הפעם הראשונה בה הגיעו כל כך הרבה נשים למשחק כדורגל במצרים.

בכלל, לכל אורך הטורניר, כמות הנשים במשחקים של נבחרת מצרים הולכת וגדלה. במשחק הנוכחי, ובמשחק רבע הגבר נגד קונגו התופעה הגיעה לשיאה. מחמוד רמאדן, בת 40, אשר הגיעה לאצטדיון כשעה וחצי לפני הזמן כדי לתפוס מקום, טוענת שנשים מקללות פחות מגברים (ואכן, הקהל המצרי שהיה במשחק לא רק שלא שרק שריקות בוז לשחקניו, אליהם יש לא מעט תלונות, הוא גם לא קילל את שחקני הקבוצה היריבה והסתפק בעידוד מסיבי וצבעוני). אם שחקני נבחרת מצרים הרגישו מאוימים אישית מהפסד, הדבר לא נבע מהאווירה ביציעים. גם כשהוחלף כוכב הקבוצה מידו בדקה ה-79 במצב של 1-1 לא נראה שהאוהדים מזועזעים.

מספר רב של נשים אמנם נראו מפוהקות מעט במהלך הרגעים המתים של המשחק, אך בו בזמן חלקן דווקא הובילו את גלי האוהדים המחזוריים ועודדו את נגני העוד להמשיך ולדחוף את הנבחרת. עדיין, את השירים הסוחפים הובילו הגברים, אך הנשים היו הראשונות לדעת את המילים, והבהירו לכל שאין ממש קשר בין המגרש עצמו למה שמסביבו. לא פעם הסתכלו הזקנים אחורה כדי לראות מיהי הנערה הקולנית והעטופה באדום בוהק ומצחה לבן, אשר קופצת על הכיסא, תוך שהם מרשים לעצמם לפספס את הצהוב שזה עתה קיבל שחקן נבחרת סנגל.

הנוכחות הנשית המוגברת היא רק חלק מהסיפור. הסדר המופתי, הצבעים האחידים, וכמות הספונסרים האדירה הזכירה לי קצת משחק שבו צפיתי בשוודיה (על אף ששם לא היתה מתאפשרת כזאת חגיגה אמוציונלית ולאומית) ולא את מצרים, אותה אנו תופסים לעיתים כמדינת עולם שלישי. בכל אופן, נראה היה שהמשחק מתנהל קרוב פיסית, אך רחוק מאוד תרבותית, מאותם שווקים תוססים ואווירת השוק של מרכז קהיר (לא היו, למשל, שום מוכרי פיטוקים או גרעינים באצטדיון). למרבה התמיהה, ביציעים המצוחצחים ניתן היה לקנות רק מקדונלדס ופפסי. הסדר המופתי והאווירה השלווה הסבו מן הסתם קורת רוח רבה לשלטונות, אשר שלחו לא פחות מעשרת אלפים שוטרים על מנת לאבטח את משחק חצי הגמר.

אלא שבכל הנוגע לנשים, לא נראה שהייתה כאן מדיניות מכוונת להביא אותן ליציעים ולגרום להן להביע עניין מלאכותי במשחק, בניגוד לניסיונות שנעשו בעבר בישראל. כאשר על המסך הגדול נראתה אישתו של נשיא מצרים סוזאן מובארק ועל כל הבלונים היה כתוב "לייף איז גוד" (פרסומת של חברת תקשורת) אפשר היה לחשוב שדברים משתנים במצרים: הנשים, הרבה יותר ממקדונלדס או מפפסי (או מהנבחרת, או מהמשחק), הן המובילות האמיתיות של המהפכה.