המבחן של אוהדי בית"ר

מי שמקל ראש בהצלחה של ראובן עטר במכבי נתניה, שכח כנראה כמה מאמנים לא שרדו בשנים האחרונות את הגיהינום שכרוך באימון הקבוצה מהשרון, שעדין חייה את הזיכרונות הגדולים מפעם, אבל נושמת מציאות עכשווית עגומה וקשה לעיכול. כמות הרכילות, הרשעות, האנשים המפוקפקים שרוצים לנהל את הקבוצה (ולפעמים עושים זאת בפועל), ההגנה המקומית על שחקני הבית הכושלים, זהה כמעט למתרחש במכבי ת"א, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. אבל עטר, שחקן גדול שבאופן חריג מתגלה גם כמאמן גדול שבדרך, מחל על כבודו, הפך את עורו ושרד את הטירוף הזה. הוא בנה קבוצה לתפארת כמעט מכלום, סילק את הסוררים, פגע בינגו כמעט בכל שחקני הרכש שלו והקנה לקבוצה שיטה ברורה - התקפית ורומנטית, אך לא נאיבית.

לא מסכימים? תשאלו את טון קאנן, הוא כבר יספר לכם שהמהפך של נתניה בשבת ממש לא היה מקרי. הוא נבנה בקיץ ונמשך של פני חצי עונה. והכי חשוב מבחינתנו, שוחרי הכדורגל: עטר לקח שחקן שחצי מקבוצות הליגה ברחו מהשיגעונות שלו, אלן מסודי, ונתן לו את הכלים להפוך לשחקן הכי טוב בליגה. אפשר עוד להרחיב את היריעה על ההצלחה של עטר עם העולה החדשה מנתניה בעונתו הראשונה בליגת העל ועל ההצלחה של טל בנין, אבל טיפה מוקדם מדי. נעשה את זה בשבוע הבא, אם ינצח את סכנין ויבטיח כמעט סופית את ההישארות, עוד לפני הסיבוב השלישי.

המחזור האחרון שוב הוכיח כי רמת הקהל שמגיעה למגרשים היא מכשול לא קטן בדרך של הכדורגל הישראלי לעשות עוד צעד לעבר אירופה. גאידמק, לבייב ושחר יכולים לשפוך מיליונים, לשפר מתקנים, להביא לכאן שחקנים נוצצים, אבל בסוף מגיעים אותם חוליגנים שמזכירים לנו שאנחנו עדיין במזרח התיכון ומשחקים (והולכים מכות) באורווה.

קחו למשל את אוהדי מכבי חיפה, ששוב הוכיחו בשבת כי הם קהל מפונק של הצלחות. הפעם הם פצחו בשריקות בוז לדוידוביץ' וזנדברג, שהגיעו אחרי הקללות לעידן טל, שהגיעו אחרי קבלת הפנים העוינת במיוחד לג'ובאני רוסו. כולם שחקנים שהפכו את מכבי חיפה למה שהיא היום: אירופה על הדשא, שכונה ביציע. ולמה? כי הם בסך-הכל רצו לנצל את תהפוכות השוק לצורך ניהול מו"מ לגיטימי. אותו שוק חופשי ששכנע את זנדברג ועידן טל לחתום לפני שלוש שנים במכבי חיפה, שהציעה להם את החוזה הכי טוב שאפשר באותם ימים. מעניין מדוע אותם אוהדים בירוק לא קיללו אז את זנדברג, רוסו וטל, שהגיעו למכבי חיפה בעקבות הכסף.

המקרה של אוהדי בית"ר ירושלים חמור יותר. אחרי שריקות הבוז שלהם בחילוף של ברק יצחקי, נדמה כי הם לא למדו לקח מהפעם האחרונה שהם ניסו לאמן את המועדון בעצמם. אז פירקו האוהדים את הקבוצה ויצאו לשבע שנים של גלות. נדמה כי הם החלו לקחת ברצינות את הביקורת האישית והלא מקצועית של כמה עיתונאים, רובם הגדול כלבלביו הפרטיים של אברהם גרנט, כלפי לואיס פרננדז.

אלא שבניגוד למקרה של אוהדי מכבי חיפה, הרטינות המעטות שעלו אתמול מהיציעים בטדי הם תחילתו של מבחן היסטורי עבור אוהדי בית"ר ירושלים, במיוחד אחרי הניצוצות שהם ראו במשחק נגד אשדוד. זה היה סוג של רמז למה שמצפה להם אם ישנו את דרכם הקלוקלת. אפשר לומר שמדובר ממש במבחן אלוהי: האם הדבר הענק, שנבנה בירושלים עקב בצד אגודל, באמת מגיע להם.

אם הם ישובו להיות סבלניים כמו במחזורים הקודמים ויתעלמו מהרכילות הלא מבוססת (כמו הטענה שפרננדז יביא לבית"ר זרים מזדקנים שהם חברים שלו), הם צפויים לתור זהב כמו שהיה בשנות התשעים. אבל אם הם יאמינו לאותם עיתונאים, שמתעקשים לא להבין שקבוצה גדולה בונים בפרק זמן ארוך, כולל הרבה חריקות בדרך (וכאלו צפויות לבית"ר גם בעתיד), בית"ר תגמור כמו הפועל ב"ש, אלופת עבר שנתקעה בעבר.

חשוב להבהיר: גם במקרה של אוהדי מכבי חיפה וגם בזה של בית"ר, הדברים לא מכוונים לרוב הצעיר, החדש והמצוין ברובו הגדול, אלא למיעוט שמתקשה להתנתק מההרגלים הישנים.

נכון, הוא לא חיים רביבו. קשה להיות חיים רביבו. יותר קשה להיות אח של חיים רביבו, לחיות עם הצל הגדול של האח, עם ההשוואות, עם הצורך להצדיק את המותג. מעטים השחקנים שהיו אחים של, ששרדו את הלחץ הזה. ניר ברקוביץ' הוא דוגמה קלאסית. אלא שדוד רביבו התגבר על זה קצת לאט, פרח בגיל מאוחר, והיום, בגיל 28, הפך לאחד הקשרים הטובים בישראל.

מול בית"ר ירושלים, ההגבהות החדות שלו (מספר אחת בארץ בתחום), הרמות לרחבה שניתן לראות כמוהן רק מעבר לים, המסירות, הטאץ', בלטו גם בין אגאנסו ולרואה. תשעה בישולים, שני שערים ומסירה גאונית אחת אתמול לשי הולצמן, שפירקה את בית"ר ירושלים. עכשיו, בעידן האוליגרכים והמרדף אחרי כוכבים מקומיים, אפשר להוסיף את דוד רביבו לרשימת הישראלים הבכירים.

לא, אין כאן כוונה לשפוט את טון קאנן אחרי תקופה כל-כך קצרה, לסקול אותו אחרי הפסד אחד ולהצטרף לשנאת הזרים שמאפיינת את הסיקור שלו. אבל עדיין חובה להגיד למאמן ההולנדי שאסור לו להניח לשיקולי דעת הקהל להתערב בשיקולים המקצועיים שלו. אחרת, קשה להבין מדוע הוא הוציא במצב של 1:1 בנתניה את ליאור ז'אן, הקשר האחורי היחיד שהיה לו על הדשא, וכך נתן לעטר הזדמנות לעקוץ אותו פעמיים; אחרת קשה להבין מדוע הוא האשים את שחקני ההגנה של מכבי ת"א בהפסד בנתניה, ורמז כי יש דברים בסיסיים בכדורגל שלא ניתן כבר ללמד אותם (בשביל מה צריך מאמן?). חבל שאיש כל כך מוכשר נוהג כך, במיוחד שהוא ירש קבוצה עם אוריינטציה הגנתית, עם שחקני הגנה טובים למדי, כמו סטרול, שפונגין, גונזאלס, יחיאל, אבו סיאם ועוד. מה גם, שאם קאנן לא היה מרוצה משחקני ההגנה שלו, למה הוא הביא שני חלוצים זרים לפני שבוע במקום לצרף עוד בלם או מגן?

לפחות להולנדי היה את היושר המקצועי להודות כי טעה בחילוף של ז'אן. לכו תקבלו הודאה מעין זו מקשטן המתנשא.

זה אמנם רק נגד נצרת-עילית, לא נגד מכבי חיפה או נגד מכבי ת"א בדרבי, אבל הצמד והבישול של אליניב ברדה בשבת סגרו לו השבוע מאזן של 7 שערים ו-7 בישולים מתחילת העונה. ללא ספק, זהו שחקן הרכש הכי משפיע שהגיע הקיץ להפועל ת"א, חוץ מוואליד באדיר הנהדר (שמשחק הרבה יותר טוב כשאבוקסיס הבלתי נלאה על הדשא). אותו כתב זוטר בוואלה! ספורט, שהספיד בקיץ את יכולת הכיבוש של ברדה, כבר מתחיל להצטער על העוול שהוא גרם לחלוץ החדש של הפועל ת"א. השמועה אומרת שאם ברדה יתחיל גם לנצח עם השערים שלו משחקים גדולים, דוגמת מכבי חיפה ודרבי תל-אביבי, אותו פרחח צפוי גם לכתוב דברי חרטה כנים.

"אנחנו רוצים לדווח על אבנים שנזרקו על יציע אוהדי פתח תקוה" (גילי שם-טוב מתארת את האירועים האלימים באורווה, אבל שוכחת שיש שתי קבוצות בעיר)

"קלינגר לפחות אף פעם לא האשים שחקנים בתקשורת" (שחקני מכבי שוכחים שמאמן מכבי פשוט שיחרר אותם מהקבוצה בסיטונות)

"אנחנו הקבוצה הכי טובה בארץ" (ארקדי גאידמק ברגע של שפיות, אתמול בטדי)

קצת אחרי שנזרק מבית"ר ירושלים, טון קאנן הלך לצפות במשחק הראשון של לואיס פרננדז בקרית אליעזר, שמח לאידו של הצרפתי אחרי התבוסה 3:0 ורמז כי אם היו נותנים לו להישאר, הוא היה מנצח את מכבי חיפה. ביום ראשון הקרוב לקאנן יש הזדמנות פז לעמוד בהצהרה המופרכת שלו בבלומפילד, כשרבבת צהובים תעמוד מאחוריו, מול קבוצה שמתחילה כבר לחשוב על העונה הבאה ולא מרשימה במחזורים האחרונים. מצד שני, כשמכבי חיפה רואה מולה את מכבי ת"א, קורים לה דברים טובים.