מזל טוב לאלופה – ונפתח בקיטורים

טוף, כמי שגאה לקדם את הפוטבול בישראל, וכמי שמאמין שכנות מוחלטת היא גם הגישה המועילה ביותר באופן עקרוני, וגם המתאימה ביותר למקרה הספציפי, כי ה-NFL היא באמת ובתמים הליגה הטובה ביותר בעולם – לאור כל זאת, בהתאם לאמור ובכפיפות לנ"ל, אין למדור מצוין וחינוכי זה אלא להודות שזה היה סופרבול די קקה. קורה. למה מה, כל גמר בכדורגל הוא טוב? למה ב-NBA אין סדרות גמר שלמות שנמרחות כמו מסטיק? אחרי שני סופרבולים משובחים, זה היה בקלפים שנגריל גם איזה בררה.

האמת שהווייב מבאס התחת לגבי הסופרבול של השנה היה תלוי באוויר כבר שבועיים. גמרי החטיבות היו טובים, אפילו טובים מאד לפרקים, למרות שהיה די ברור מי תנצח בכל משחק כבר במחצית לכל המאוחר. אבל אז החלה כל מכונת היחצנות וההייפ לשלהב את עצמה לקראת הסופרבול.

זו לא הבעיה. זה משהו שקורה כל שנה והוא חלק מהקטע. הבעיה היא שמכונת ההייפ הכינה את עצמה לחינגה מהסוג הרגיל, ואז גילתה שהעיר הזאת, דטרויט, אינה תומכת חינגאיזם. אין בה לא ים ולא שמש בעונה הזאת, ואפילו לא גרוב אורבני של עיר שבה מתרחשים דברים. נהפוך הוא, יש בה ג'יפה של עיר שגוססת לאט ומכוער, ומסביבה פרברים עוינים שמתייחסים למטרופולין שלהם בהסתגרות ובדחייה.

יש, כמו שאמר ביל סימונס המצחיק מ-ESPN, מלא בתי קזינו בסביבה. החיקוי החיוור וחסר המעוף של קנדה ללאס וגאס, העיר ווינדזור, נמצאת מול דטרויט, מעברו השני של אגם. אבל כמה אפשר להמר, וחשוב מזה – כמה אפשר להצטלם מהמר? גם העיתונאים, שבדרך כלל מעבירים באופן טבעי מאד את כל האווירה של "וואו, איזה מטורף ומגניב פה, חבל-לכם-על-הזמן-פעמיים" (למה באמת שלא צריך להעמיד פנים שאתה נהנה על חוף הים החמים באמצע החורף, מוקף ספורטאים והרבה חתיכות במעט ביגוד), נאלצו השנה לזייף את ההייפ קשות – וקלטו את זה מקילומטר. כשאתה נאלץ לדשדש שבוע במרחבי שממה אורבנית, זה ניכר בך.

תוסיפו לזה מאצ'אפ שלמרות כל הזוויות שניסו לחפור לו, פשוט לא תפס נורא את הדימיון של האוהדים, ותקבלו מתכון בטוח למין גמר כזה מינורי, כמו שהיה פורטו נגד מונאקו לפני כמה שנים באלופות.

זה שהמשחק התחיל בגישושים זה בסדר, אבל הצורה שבה סיאטל שלטו במגרש, משני עברי הכדור, ולמרות זאת יצאו עם שלוש נקודות בקושי מחצית שלמה, רימזה רעות. ולמרות זאת היתה להם הזדמנות של ממש לחטוף את ההובלה בסוף הרבע השלישי. למה? כי פיטסבורג שיחקה בצורה בינונית מינוס לאורך המשחק כולו, להוציא שלושה מהלכי מפתח: טאצ'דאון הריצה הארוך ביותר ב-40 שנות הסופרבול, החטיפה שקטעה את האיום של סיאטל, ותרגיל מבריק בודד, שחתם את העסק. סיאטל לא עשתה המון עבירות, אבל אלה שעשתה (ונשרקו נגדה), פגעו בה קשה, והיא עשתה טעויות ברגעים קריטיים.

לפחות המארגנים לא הלכו אחרי "הסיפור", ולא נתנו את ה-MVP לקווטרבק הצעיר ביותר שזוכה אי-פעם בתואר (אבל ששיחק בינוני מינוס, למרות כמה ריצות אמיצות לדאון ראשון), וגם לא לסוס המלחמה הוותיק, שחזר לעיר הולדתו במה שכנראה יהיה משחקו האחרון ותוארו הראשון. הם נתנו את התואר לשחקן היחיד בשורות האלופה החדשה ששיחק היטב לכל אורך המשחק, בין אם זו תפיסה וירטואוזית משרוכי הנעליים באמצע המגרש, תפיסה מרהיבה על קו השלוש שהכינה את הטאצ'דאון הראשון או תפיסת הטאצ'דאון שחתם את התוצאה. היינס וורד, אחד התופסים השלמים ביותר במשחק כיום, איש שחוסם לא פחות טוב מכפי שהוא תופס, ראוי להיות איש הרגע של אלופה. והאלופה, גם אם עשתה זאת בסופרבול סתמי, היא אלופה ראויה.

מלה אחרונה. אני לא נוהג לבקר את השיפוט בליגה, ולא שותף בדרך כלל לתיאוריות הקונספירציה שרצות בין אוהדים. בנוסף, חשוב להדגיש שסיאטל הפסידה לא בגלל השיפוט, אלא בגלל שהיתה נאיבית ולא נחושה מספיק, ולא ידעה לתרגם מחצית של שליטה כמעט מוחלטת ליתרון כלשהו.

אבל מה שקרה בפלייאוף השנה זה פשוט יותר מדי. יותר מדי אנשים יצאו מהמשחק בין אינדי לפיטסבורג בהרגשה שהזברות עשו כל שביכולתן כדי שפייטון מאנינג ימשיך הלאה – כי זה הסיפור שהליגה רצתה למכור. יותר מדי אנשים יצאו מהמשחק הלילה עם הרגשה שהשופטים עשו כל שיכלו כדי שפיטסבורג תנצח, כי זה הסיפור שהליגה רצתה למכור – וראו את זה בפרסומות שנתפרו עוד לפני המשחק, ושהבליטו הרבה יותר את כוכבי קבוצת הפלדה מאשר את שחקני עיר המחשבים.

פסילת הטאצ'דאון של סיאטל, ברבע הראשון, היתה במקומה – דארל ג'קסון דחף את המגן שלו כדי להשתחרר לתפיסה. אבל השריקה לאחיזה התקפית, שביטלה תפיסה של ג'ראמי סטיבנס על קו היארד האחד, במצב של 10:14 ברבע השלישי, ובעצם גמרה לסיאטל את האיום הרציני האחרון שלה למהפך – זו היתה אחת משריקות הבולשיט הגדולות בשנים האחרונות. וזה חבל כי היה יכול להיות סיפור ענק, כי סטיבנס היה מעורב באפיזודת הטראש-טוק היחידה שאפפה את שבוע הסופרבול המנומנם הזה. יחד עם הטאצ'דאון שהוא תפס, המהלך הזה היה בונה אותו ל-MVP בפני עצמו אם סיאטל היו משלימים מהפך.

בדרך גם ניסו השופטים לתת לפיטסבורג פאמבל שלא היה, ורק הילוך חוזר ברור באופן נדיר הכריח אותם לחזור בהם. זה מתחיל להריח לא נעים. מי שרוצה אירוע של פעילות גופנית אלימה עם הרבה רגש מוחצן ופוזה, שבו התוצאות נתפרות מראש לפי האינטרס של הנראטיב הדרמטי ולא לפי ההצלחה בפעילות עצמה, לא צריך פוטבול, או ספורט בכלל. בשביל זה יש את מפגן הדביליזם שנקרא WWF. אוי ליום שבו ה-NFL תוזכר בנשימה אחת עם דברים כאלה, וכדאי לפרנסי הליגה לזכור שהצדק צריך גם להיראות.

ואם לא קיטרנו מספיק – הסאונד של הסטונס נשמע כמו הבארבי בערב חלש, והזרועות של מיק מתחילות להיראות כמו זפק של תרנגול חולה. הגופה עדיין תמירה ודקיקה, אבל כל המיצג ביחד מתחיל להבאיש (למרות שהקטע עם הלשון והקהל היה חמוד).

בין מסולקנת מהבולה כמו ג'נט ג'קסון לאריזה החלולה שהיתה פעם להקת הרוק הגדולה בעולם, חייבים להיות מספיק מופעים ברמה, שיכולים להחזיק שלושה שירים בהפסקה של משחק פוטבול בלי לעורר כבר בשיר השני עצבנות של "יאללה, שיחזור המשחק ונגמור עם זה כבר".

אבל עד לספטמבר הבא אנחנו נסלח (בתנאי שהשיפוט ישתפר, הלו), ונחזור שוב עם מצברים טעונים ורעב בלתי נלאה לאקשן, לביצועים, ולמתח שמספקת הליגה (עדיין) הטובה בעולם. מזל טוב לביג בן, שיצטרך עכשיו להצדיק את מעמדד הוונדרקינד החדש, לביל קאוהר שאחרי 14 שנה באותו מועדון קוטף סופסוף פרי לעמלו, לג'רום בטיס החמוד שמסיים קריירה ענקית בטעם נפלא, ומי שלא ראה אותו בגדולתו שיעקוב אחרי ספורטסנטר השבוע, כי מובטחים היילייטס ממיטב נסיעות האוטובוס.

מזל טוב לטרוי פולמאלו, ג'ואי פורטר, ג'יימס פאריור (ניו יורק ג'ט לשעבר), קייסי המפטון ושאר חברי ההגנה הטובה בליגה השנה. הריצה של האנדרדוג אל הגורל הושלמה. ניפגש באביב, כדי לראות איזה ממתקים קיבל כל אחד מהילדים בליגה, ואחרי זה נצא לעוד מסע בסתיו.