"הייתי גדול מכולם, וילדים עשו ממני צחוק, קראו לי שאקילה הגורילה, או שא-קוויר (משחק מילים עם המילה queer, מוזר). ואני הכיתי אותם כי שנאתי את זה. כשהייתי בן 13 מישהו הלשין עלי שזרקתי משהו בכיתה, ורדפתי אחריו אחרי הבית ספר והתחלתי להרביץ לו. הוא נפל, ואני הכנסתי לו בעיטות, ואז הוא התחיל פתאום לרעוד וקיבל התקף אפילפטי. איש אחד רץ מהמכונית שלו ושם לו משהו בפה וגרם לו להפסיק. אם לא הבחור ההוא, הילד אולי היה מת במקום, ואני הייתי גמור. גמור, גמור. הייתי אדם אחר מאותו היום".
(לקוח מתוך האוטוביוגרפיה של שאקיל)
שאקיל רושון ("לוחם קטן" בערבית) אוניל נולד באזור עני בניוארק, ניו ג'רזי, אך העביר את רוב ילדותו בגרמניה בעקבות הצבתו של אביו המאמץ, סמל מחלקה פיל האריסון, בבסיס צבא ארה"ב בווילדפלקן.
עם החזרה לארה"ב, כמו ההגעה של סופרמן לכדור הארץ, החלה הגדילה המואצת של שאקיל הקטן, שעד גיל 13 התנשא לגובה של 195 סנטימטרים מהרצפה. החריגות הפיזית והמעברים התכופים שלו בין בתי ספר בעקבות ההצבות השונות שקיבל אביו מהצבא הפכו אותו למבודד וליעד ללעג מהול בפחד. אפילו מנבחרת הכדורסל בתיכון שלו הוא נופה. שאק החל להסתבך בתגרות ובמעשי פרחחות שנהיו יותר ויותר נועזים, ואז הגורל התערב בדמות צו הצבה חדש לאביו: סן אנטוניו. שאקיל נרשם לתיכון ע"ש רוברט ג'י קול, התיכון בו יסיים את לימודיו, וקבע בו שיאי בית ספר לנקודות וריבאונדים. אביו המאמץ, שדגל בחינוך נוקשה, הצליח לשמור אותו בתלם, בצמוד למאמן הכדורסל שלו. שאק, כמו שחקני NBA רבים ואפרו-אמריקאים בכלל, גדל ללא האב הביולוגי שלו, שבמקרה שלו הלך למכולת ולא חזר. הדיזל אף כתב על זה שיר: "כי הביולוגי לא טרח", והקדיש אותו לאביו המאמץ.
אל תפספס
עד הטבעת
אחרי עונה מוצלחת אחת במדי לואיזיאנה סטייט נבחר שאק בבחירה הראשונה על ידי אורלנדו מג'יק בדראפט של 1992. הוא מיד הפך למטרה לחיצי הביקורת כי "אף אחד לא אוהב את גוליית", כפי שאמר ווילט צ'מברליין. שאק תויג כענק חסר יסודות כדורסל, כפריק של הטבע, והתרסה כנגד "הכדורסל הנכון".
שיא ההשפלה הגיע באולסטאר הראשון שלו, כבר בשנת הרוקי, כמו במקרה של ג'ורדן, שהוקפא על ידי חבריו באולסטאר הבכורה שלו, כך גם שאקיל. במקרה שלו הוא זכה לדאבל טים בכל פעם שנגע בכדור. את ההשפלה הובילו דיוויד רובינסון, הסנטר הכוכב של סן אנטוניו, ושון קמפ, אז עדיין רזה ופיכח בסיאטל, שחשבו ללמד את הרוקי מעט כבוד. שנה מאוחר יותר רובינסון גבר על שאק במרוץ ללתואר מלך הסלים בעור שיניו, כששופך 71 נקודות במשחק האחרון העונה. משהו חשוב נוסף קרה באותה שנה: פני הארדווי הגיע לאורלנדו, והחלו ההשוואות המיידיות לצמד גבוה/מנוך אחר, מג'יק לקארים. כעבור שנה, הגיעו השניים עד לגמר ה-NBA, אבל אריסטו המתבגר לא יכל להאקים אולג'ואן בשיאו.
שאקיל הלך להפוך למגה סטאר, אבל לגיבור החדש של אמריקה היה עקב אכילס, כזה שימשוך אליו חזרה את חיצי הלעג גם בשיא הצלחתו.
הקליעה האיומה מהקו, הייתה לרבים אינדיקציה על אופיו של האיש. ה"האק אה שאק" תפס את מקומו של "השאק אטאק" כמילת המפתח ב-NBA, ושחקנים מכל הגדלים והגוונים נתלים על מותניו עם קבלת הכדור, בידיעה ברורה שנקודות לא ייצאו לקבוצה של שאק מזה כשילך לעונשין.
הוא סומן כעצלן, ועם ההגעה ללייקרס ב-1996 בתמורה ל-120 מיליון דולר גברו קולות הביקורת על כך שהוא טומן ידו בסרטים ובאלבומי ראפ, ונראה מנענע את ראשו ועכוזו (בצורה קלילה באופן מפתיע לבחור בגודלו) במספר קליפים ב-MTV. ניתן לומר שהוא הנציח את הסטריאוטיפ לפיו באופן מסורתי, אתלטים לבנים מתוארים במונחים של "מוסר עבודה" ו"אינטליגנציה", ואתלטים שחורים כ"מוכשרים מלידה" ופשוט גדולים ומהירים יותר מהאחרים.
פרשנים רבים בישרו על עידן חדש שבו הנתונים הפיזיים, הכוח, המהירות והגודל, גוברים על כישרון וחוכמת והבנת משחק. תמונות של שאק מטביע על הסנטר הלבן הנכחד פורסמו שוב ושוב, ואף נתנו השראה לספר: "מי מפחד מהשאק אטאק? הבניית הגבריות השחורה וה-NBA". אבל למרות הדומיננטיות של הדיזל על רקע שקיעת הסנטרים הגדולים, הטבעות הגיעו רק ב-1998, כשקובי בריאנט החל לפרוח ופיל ג'קסון נחת בלה לה לנד.
עם הגעת הזן מאסטר, אמן משחקי המוח, הבסיס המשובח של הלייקרס הפך לשושלת אליפויות. ג'קסון ידע לדחוף את הדיזל עד קצה היכולת שלו, ועם הזכייה באליפות הראשונה שלו, מול 45 מליון צופים, שאק בכה. "כולם אומרים שאני לא מתרכז ולא עובד קשה", התייפח. "אלה לא דמעות שמחה. ביקורת עושה אותי חזק יותר. עכשיו אף אחד לא יכול להגיד ששאק הוא בטלן. אי אפשר להגיד את זה". הלייקרס, בראשות המפלץ, המשיכו לזכות בעוד שני תארים, ושאק זיהה את מה שהקפיץ אותו מעלה, הישר אל דפי היסטוריית הספורט: "הפרשנים מציקים לך, עד שאתה משיג את המטרה שלך. אתם עשיתם אותי. אתם הפכתם אותי למפלצת, זה באשמתכם". הוא לקח את תואר ה-MVP של העונה הרגילה ב-2000, ושלושה תארי MVP של הגמר, אבל ב-LA היה מישהו שאורות הזרקורים אהבו אפילו יותר משאק.
המלחמה בקובי
בלוס אנג'לס קובי היה הבן המועדף, זה שתמיד השוו לג'ורדן, זה ששמו נישא על שפתי כל. הילדים הרי מעדיפים לחקות את משחקם לזה של גארד אתלטי, מאשר לזה של גוליית. שאק, למרות ההצלחה המקצועית, עדיין נתפס בבסיסו כבריון עצל שכופה את רצונו על המשחק, ומתעורר רק בפלייאוף. ללייבל המוזיקה שלו קרא TWISM(ראשי תיבות של "The world is mine") וזאת גם קעקע על זרועו, בנוסף לקעקוע הסופרמן המפורסם שלו. הוא גם אמר שהוא "אוהב כאב. אני אוהב לגרום לכם כאב. אני אוהב כשאתם מנסים להכאיב לי. אבל אם לא תצליח, אתם תחטפו בגדול".
הוא החל לצבוע את ציפורני רגליו בלק, מילא גופו קעקועים, נרשם במלונות תחת השם "ולדימיר מנדינגו" (שם גנאי לשחורים). בביתו תלה ציור שמן עצום של אטלס שחום עור הנושא עולם בצורת כדורסל על גבו. שאק היה מוכן לשאת את הלייקרס על גבו כל הדרך אל האליפויות, אבל הגורל התערב שנית, ומילא את האגו של קובי אוויר חם עד שהכל התפוצץ.
בעונת 2003/04 שאקיל גייס את חבריו גארי פייטון וקארל מלון ושיכנע אותם לקבל שכר מינימום תמורת מדי הזהוב-סגול והסיכוי לאליפות. הלייקרס צלעו כל הדרך לגמר תוך כדי פציעות וחיכוכים אינסופיים, והפסידו לדטרויט בחמישה משחקים קלים מהצפוי. גם הניצחון היחידי של הלייקרס נראה יותר כמו ניצחון של הפיסטונס.
בתום העונה, הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'ק נדרש להניח את האסימונים על מספר אחד בלבד. אחרי מסרים ברורים של הבעלים ג'רי באס, הוא בחר ב-8.
ב-14 ביולי 2004, למרות הצעה של הקליפרס לתת עבור שאק את אלטון ברנד, קורי מגטי והבחירה הרביעית בדראפט שיועדה לשון ליווינגסטון, הוא הועבר למיאמי תמורת בריאן גראנט, קארון באטלר ולמאר אודום. ההגיון היה שלהשאירו בלוס אנג'לס אצל היריבה, או אפילו במערב, יהיה מהלך התאבדותי עבור המועדון. ולאור החיצים שהדיזל שלח מהצד השני של ארה"ב, קשה לקבוע חד משמעית שמדובר היה בשיקול מוטעה, למרות התמורה הגדולה בהרבה.
מהשלישייה שהגיעה ל-LA ממיאמי נותר רק אודום. ג'קסון גורש, והלך לדוג באלסקה ולכתוב ספר בו הוא יקרא לקובי "בלתי ניתן לאימון". שאק של מיאמי היה חופשי, ולשונו הייתה משוחררת אף יותר. סוף סוף, היה זה הוא שכיוון את האצבע המאשימה אל האיום על רוח הספורטיביות.
"הבעיה עם הילדים בליגה, הפרימדונות", אמר. "הם לוקחים 30 זריקות משוגעות וכשאחת נכנסת כולם אומרים 'וואו, הוא השחקן הכי גדול שיש'". הוא הקדיש לבריאנט את השיר "אתה לא מהסוג שנלחם", והעליב אותו, את קופצ'ק ואת ג'רי באס, בזמן שהוא מגיח ממשאיות דיזל, משפריץ מאקדחי מים, ונהנה מכל רגע כיקיר העיר מיאמי. בעונה הראשונה שלו במדי ההיט, מגובה בדווין וויד הנהדר, ההיט הגיעו לגמר המזרח ונעצרו רק על ידי הפיסטונס והפציעות בשבעה משחקים מותחים.
המעבר למזרח לא היה מקרי. בזמן שטים דאנקן, קווין גארנט, יאו מינג ואמארה סטודמאייר מתקוטטים על כל כדור במערב, לשאק ציפו במזרח בעיקר גמדים. זה לא הבדל של מה בכך. זה אמור להאריך את הקריירה שלו בעוד כמה שנים. שאקיל אומץ בחום בפלורידה, והמשיך לעקוץ את קובי ולנטור לו טינה, אבל זה הזכיר יותר את הפתגם הערבי "טינה היא כמו רעל שאתה בולע בתקווה שהשני ימות".
אחרי שחילק "כיפים" בהפגנתיות לכל חבר בלייקרס שראשי התיבות שלו אינם ק.ב.,שיחרר איומים שכוללים קורבטים וקירות בטון, הוא החליט לבסוף להשלים עם הנמסיס שלו במהלך החימום של המשחק האחרון מול הלייקרס ב-LA. זה היה יום "מרטין לות'ר קינג", שכונה על ידי הענק כ"יום של שלום". השניים התפייסו והתחבקו בהפגנתיות במרכז הפרקט. קובי הנרגש דיבר כאילו זכה למחילה מהאפיפיור, בזמן ששאק טען כי קיבל פקודה מביל ראסל, סנטר העבר הגדול של הסלטיקס, שאמר לו שהוא חייב להשלים עימו.
קל להבין אותו, כי לו לא היה מתנכר, לא יכול היה לסלוח. ואם לא היה מרגיש חלש ונרדף, לא היה הופך כה חזק ושולט. הסיפור של שאק הוא סיפור חוזר של חטא וגאולה, ונותר רק לצפות ולראות באיזה משני התווים הקריירה של הענק תסתיים.