בין שתי ערים

65 אלף מקומות יש ב"פורד פילד" בדטרויט, שיארח את הסופרבול ה-40 בין הפיטסבורג סטילרס לסיאטל סיהוקס. בין 70 ל-80 אחוז מהתפוסה אמורה להיות מאוישת ביום ראשון על ידי אוהדי הסטילרס. ארבע וחצי שעות נסיעה ברכב לוקח להגיע מפיטסבורג לדטרויט. למעלה מארבע שעות טיסה מחברות בין סיאטל לעיר המכוניות. הלוגיקה הזאת לבדה אמורה להסביר את היחס ביציעים, אבל היא לא נותנת אפילו קצה של חוט באשר לסיפור האמיתי של החלוקה הכל-כך לא מאוזנת הזו בין שני המחנות.

קפה, סמים, גראנג', ביל גייטס ומייקרוסופט, הקבר של ברוס וברנדון לי והספייס נידל, המונומנט הכי מכוער בארה"ב. הרבה סמלים יש לסיאטל, אחת הערים השלוות והיפות ביותר בארץ האפשרויות. הרבה סמלים - פוטבול הוא לא אחד מהם. למעשה, רק בשבועיים האחרונים התחילו להרגיש שם קצת מהמשחק המוזר הזה. צריך להבין – סיאטל היא מקום ששם זין על ארצות הברית, והדוד סם שם עליה זין בחזרה. היא ממוקמת בפסיפיק נורת' ווסט, אזור שמלבד התושבים המשועממים, רק קנדים משועממים או פליטים קליפורניים שרוצים להפיג מעצמם את הערפיח המסרטן של לוס אנג'לס, מתעניינים בו. האנשים שם מסוגלים להכין ארוחת כריסטמס חגיגית באמצע יולי סתם כי בא להם. בארבע אחר הצהריים המדחנים מפסיקים לעבוד והשוק שלהם, פייק פלייס מרקט, הוא בכלל אולם אמורפי מקורה בן שתי קומות. כל כך נקי, שאפילו הדגים מריחים שם כמו קטורת מהבילה של הכושים העבריים מרחוב אלנבי. בקיצור, הכי רחוק מהכרמל ובצלאל.

סיאטל היא עיר יפהפייה, אבל הרבה מה לעשות שם אין. מתוך 365 ימים בשנה, ב-300 בערך יורד גשם. אם תקומו בימים האלה של סוף ינואר ב-7 בבוקר, תרגישו כמו בהשכמה צבאית. חושך אימים. האור יוצא בסביבות שמונה ורבע, וחוזר להתכרבל מתישהו לפני ארבע. פרוזאק משמש לסיאטלי הממוצע מה שג'וינט עושה לתל אביבי הרווק. לא פלא, אם כך, שליין סטיילי מאליס אין צ'יינס דחס לעצמו קמח לבן בכמויות מסחריות בטרם החזיר נשמתו לבורא וטד באנדי, מהמפורסמים שברוצחים הסדרתיים במאה העשרים, נולד בעיר והשתעמם כל כך, עד שהחליט להיפטר מחצי מבנות מדינת וושינגטון.

גם החבר'ה של איי.בי.סי, שלהם יש את הזכויות על הסופרבול, שקלו לירות לעצמם בראש אחרי שהסיהוקס, קבוצת שוק אוהדים קטן ואדיש, עלו לגמר. רק שלמזלם הגיעה גם פיטסבורג לדטרויט. ולא שבפיטסבורג יש הרבה מה לעשות. באמת שאין. אבל דבר אחד מחזיק את החבר'ה האלה בחיים: פוטבול. ב-2001 ביקרתי בעיר הפלדה כדי לראות את גמר האיי.אף.סי. בין הסטילרס לניו אינגלנד פטריוטס. אחרי עשר שעות של נסיעה מייגעת בכבישים שחצובים בסלעים בלי לראות את הסוף, הגעתי למקום שלא רואה בעיניים שום דבר חוץ מהצבע הצהוב שחור של קבוצת הדגל. מקרו של בית"ר ירושלים מינוס הגזענות. הסטילרס, שאימצו לעצמם את הסמל המסחרי של העיר, תעשיית הפלדה שהתקבעה שם מהמאה ה-19, הם האוויר והתקווה של המטרופולין הענק. בניגוד לסיהוקס, שהצטרפו לליגה ב-1976, יש להם מסורת מפוארת של למעלה מ-80 שנה ושרשרת של ארבע אליפויות, שנפסקה לאחר 1979. גם בין פברואר לספטמבר, כשלא משחקים פוטבול, הם תקועים בחלום לזכות באליפות. כמה העיר הזו חיה ונושמת ספורט? למשחקים של קבוצת הבייסבול של הפייראטס, אחת הנמושות של הליגה שרק כמהה שמארק קיובאן המוטרף, יליד העיר ואוהד מלידה, יממש כבר את החלום לקנות אותה, מגיעים 32 אלף איש בממוצע. שווה ערך למשהו כמו 7,000 בכל משחק של הפועל כפר סבא.

בפיטסבורג אוהבים פוטבול. לכל אחד מהאוהדים שם יש בכיס מגבת צהובה קטנה שנקראת "טריבל טאוול" ('מגבת נוראית' בתרגום חופשי). למה טריבל? אף אחד לא נותן הסבר רשמי, אבל בואו נגיד שמניסיון – אם הם מתחילים לנפנף בה, כאוהד הקבוצה היריבה אתה יודע שאתה בצרות. הרעש באצטדיון הביתי, "היינס פילד", קורע את עור התוף. וכשהם מפסידים, כפי שקרה אז ב-2001, הדממה נוקבת אפילו יותר. מספרים על האמריקאים שהם סבונים. שאין להם את הפאשן הזה לספורט שיש לאירופאים או לדרום אמריקאים. אז בפיטסבורג לא קופצים מגגות או מפצחים ראשים אחרי הפסדים כמו בברזיל, קולומביה או אנגליה, אבל לוקחים ללב. עמוק-עמוק ללב.

פיטסבורג לא הגיעה לסופרבול מאז 1995, בה נוצחה על ידי דאלאס. בעשר השנים האחרונות העפילו השחקנים של ביל קווהר ארבע פעמים לגמר החטיבה, צעד אחד לפני, ותמיד ניגפו. למרות שושלת האליפויות מהסבנטיז, הסטילרס התחילו כבר לפתח מנטאליות של לוזרים. דם איט, אפילו את התהילה מהעלייה לסופרבול לקחו להם כי באותו ערב קובי בריאנט הפציץ עם 81 נקודות ושלושה ימים אחר כך מריו למיו, מגדולי שחקני ההוקי בכל הזמנים, פרש מהפנגווינס, הקבוצה המקצוענית השלישית של העיר.

בסיאטל המצב יותר גרוע, גם בגזרת התארים וגם מבחינת האופי. זה יהיה סופרבול ראשון של הסיהוקס. הקבוצה הזו כמעט תמיד מגיעה בשנים האחרונות לפלייאוף, רק שאף אחד לא שם לב. כמו שהסוניקס מגיעים כמעט תמיד לפלייאוף באן.בי.איי. ואף אחד לא מניד עפעף וכפי שהמארינרס שברו את שיא הניצחונות לעונה בבייסבול ב-2001, 116 מתוך 162 משחקים בעונה הסדירה, רגע לפני שהודחו בפלייאוף על ידי היאנקיז. גם אז – איש לא ספר אותם. כי כמו שאמרנו, לאף אחד לא אכפת. גם אופי של לוזר, ועל זה יעיד כל אוהד הפועל ת"א, הוא אופי. הבפאלו בילס הפסידו ארבעה סופרבולים רצופים בשנות התשעים. האוהדים שלהם לא מפסיקים להתבדח על זה עד היום. זה אופי. בסיאטל, עיר עם המון אופי בתחומים אחרים, אין מנטאליות של לוזרים. ניצחנו, הפסדנו, מה זה משנה? העיקר שנלך לעבוד במייקרוסופט או שנבנה מטוסים, בואינג היא חברת הבית והגאווה שלנו. איירבאס לא מעזים לנחות בעיר, כי התושבים מחרימים אותם: "איף איטס נוט בואינג, איי אם נוט גוינג!"

וגאס והמומחים נותנים עדיפות לסטילרס. כל מה שנשאר עכשיו הוא שפיטסבורג, עיר עם שם גרמני במדינה עם צביון גרמני (למען השם, יש להם שם עיר בשם "קינג אוף פרוסיה"), תעשייה שמתאימה לחבל הרור ושחקנים עם שמות בוואריים כמו בן רות'לסברגר, היינס וורד וקימו ואן אולהופן, תגלה את המשמעת והאופי המתאימים כדי ללכת עד הסוף. ואחרי כל הנאמר, לסיהוקס יש קבוצה מספיק טובה על מנת לנצח ולקחת את כל הקופה. ואם זה יקרה, יהיה מעניין לדעת לא רק איך אמריקה תקבל את זה, אלא גם ובעיקר – איך עיר הקפה עצמה תשתה את זה.