מלחמה על הדשא

פוטבול הוא תחליף המלחמה עבור העם האמריקאי. בימים שבהם התחוללה מלחמת וייאטנם הפופולריות של הפוטבול גירדה את הרצפה - מי צריך פוטבול כשיש את הדבר האמיתי. האמת הזו היתה נכונה גם במלחמת המפרץ הראשונה כשמיליוני אמריקאים ישבו על הכורסא במרתף מול המסך הענק שלהם, המבורגר ביד אחת וזקפה בשניה וצפו במלחמה בשידור ישיר, מתפללים שהמלחמה לא תיגמר או שהצבא יערוך עצירת ביניים בקנדה (הם על הגבול, הם סמי-סוציאליסטים והם מדברים צרפתית, מה עוד צריך כדי להצדיק נגדם מלחמה?). למה זה לא קורה במלחמה הזו (שהתחילה בפלישה לאפגניסטן בצהרי יום ראשון, דקות לפני פתיחת המחזור) ? אולי בגלל שהנשיא בוש הכריז כבר לפני שנתיים שהמלחמה הסתיימה.

זה לא רק המושגים: מתקפה אווירית, בליצים, מתקפת הקרקע. לא רק הטכניקה והטכניקה שכנגד (בניגוד למלחמה, בפוטבול דווקא המתקפה הקרקעית מניחה את היסוסות למתקפה האוויר). וזה לא רק שלל הפעלולים הפירוטכניים, הטרנזיסטורים בקסדה, מאמני ההתקפה וההגנה שיושבים בשמיים ומתסכלים על הדו קרב במשקפות אולטרהרד. זה בעיקר, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בקולג'ים, כשאוניברסיטת אוהיו סטייט מנצחת את אחותה ממישיגן, היא ניצחה במלחמה של אותה שנה, היא פלשה לטריטוריית היריב, כבשה אותה והיא שלה, עד הגומלין בשנה הבאה.

לפיכך, כשפיטסבורג וסיאטל ייאבקו על פסלון הסופרבול ביום ראשון, הן לא ישחקו רק קבוצה נגד קבוצה, אפילו לא מדינה (וושינגטון) נגד מדינה (פנסלבניה). זוהי מלחמת תרבויות, מלחמת כלכלות, מלחמת, בלי לקחת צד, הטוב ברע: אמריקה הכחולה נגד אמריקה האדומה, השמרנים נגד הליברלים, אנשי הפלדה מול מדינת ההיי טק, הפטריוטים נגד הגלובליסטים, כחולי הצווארון מול אלו שאת הצווארון שלהם מקיפה עניבה במאתיים דולר, קפה נמס נגד סטארבאקס. המגרש של פיטסבורג נקרא על שם "היינץ", יצרנית הקטשופ, הבעלים של סיאטל הוא פול אלן, ממייסדי מיקרוסופט. מי ינצח?

על הנייר שתי הקבוצות מייצגות נאמנה את את הסביבה ממנה הן באות. פיטסבורג ידועה כקבוצה שלוקחת את המשחק מהקרקע, טוחנת את השעון ומשאירה את הגנת היריב דקות רבות על המגרש. את סיאטל מאמן מייק הולמגרן, מדור הייסוד של התקפת החוף המערבי. הולמגרן בנה את התהילה שלו בסן פרנסיסקו (כעוזר) וגרין ביי במשחק מסירות קצר ומדוייק.

אבל פיטסבורג של הפלייאוף נראית יותר הולמגרן מהאורגינל. בשני המשחקים האחרונים בפלייאוף — באינדיאנפוליס ודנברת — היא התבססה, כמעט בלעדית, על משחק מסירות, עלתה ליתרון והתחילה לטחון את ההגנה והשעון על הקרקע. שחקן השנה של סיאטל (ושל הליגה) הוא הרץ האחורי שון אלכסנדר. מי, לעזאזל, ינצח?

הסופרבול, הפלייאוף ובמידה מסוימת, גם העונה הרגילה, מסמנים את דעיכתה של אחת התופעות הברוכות בפוטבול של השנים האחרונות: הקוורטרבק השחור. סטיב מקנייר בדעיכה, מקנאב פצוע, ויק מצדיק את כל מה שהמבקרים אומרים עליו ומיניסוטה כמעט והגיעה לפלייאוף אחרי פתיחה נוראית ורק אחרי הפציעה שהשביתה את דונטה קולפפר.

אבל הדעיכה הזו רק מסמנת את הגל הבא. הגעתו של הקוורטרבק המובילי, זה שגם יכול לאלתר בריצה, גרמה לקציני ההגנה לשנות את המערכים, ובעיקר לשנות את בחירות הדראפט. המשחק הפך למהיר יותר, אתלטי יותר. יש לא מעט שחקני הגנה מהיירים יותר מהרץ האחורי של הקבוצה היריבה. ימיו של הקוורטרבק שיושב בכיס המסירה ובוחר לעצמו את אפשרויות המסירה הולכים ואוזלים. המצור של פיטסבורג על פייטון מאנינג בפלייאוף לא היה מקרי. חודש מוקדם יותר סן דייגו חשפה את החולשה היחידה במשחק ההתקפה של הקולטס כשהנחילה לה את ההפסד הראשון העונה. צ'אד פנינגטון מהג'טס גומר את העונה כבר שנתיים אחרי שני משחקים, בגלל חוסר היכולת שלו לזוז.

בן רותליסברגר ומאט האסלבק הם הקוורטרבק החדש. גם ג'ייק פלמר וכריס סימס. לא שחור או לבן: יכול לאלתר כשהתוכנית מתפרקת או לא?

תנצח מי שתשלוט בשעון, מי שתאבד פחות כדורים, מי שתשיג עמדות שדה טובות יותר, מי שהקבוצות המיוחדות שלה תהיה מיוחדת יותר. תנצח מי שינצח בדו קרב השמות האקזוטיים: טרוי פאלמולו ולופא טאטופו.

הלב רוצה סיאטל. היכולת של פיטסבורג בשבועות האחרונים, בעיקר בהגנה, מקשה להמר נגדם. אם פיסבורג משיגה יתרון מהיר המשחק גמור, אבל הפעם הגאווה של סיאטל תעשה את המלאכה קשה יותר. ועדיין: פיטסבורג בשער שדה בשניות האחרונות אחרי טעות שיפוט. כמו בבחירות של 2000.