מאבדים שליטה

הפועל ירושלים, גירסת 2005/6, היא קבוצה קשה מאוד לאימון. עומק הכישרון כעומק האגו: ג'נקינס רוצה לקחת כל כדור לסל, וכך גם טפירו; אוסטין הוא שחקן צעיר ולא בשל, שזקוק להכוונה, וכך גם תמאר סליי; הישראלים הבכירים צמאים לכל דקת משחק, וכך גם הזרים. פוטנציאל ההישגים גבוה, אבל זרע הפורענות עלול לנבוט בכל רגע.

ובשבוע שעבר הוא אכן נבט, כשטפירו וג'נקינס איבדו שליטה על הפרקט. לכאורה, מאז הרוחות נרגעו: ירושלים ניצחה בשני משחקים צמודים, והוכיחה חוסן מנטלי. העניין הוא שהניצחונות שהשיגה היו מול אליצור אשקלון וברי. ירושלים היתה צריכה לגבור עליהם בהפרשים גבוהים, אחרי גארבג' טיים ארוך. אשקלון במשבר קשה, ברי סתם מאוד לא מוכשרת. למרות סלי הניצחון וקור הרוח בסיום, ירושלים נראית מפורקת. ג'נקינס הולך לסל בלי שליטה, אוסטין מפציץ מחוץ לקשת, סליי שוב הולך לאיבוד, אחרי שנדמה היה כי הוא מתחבר. ירושלים מזכירה מאוד את הקבוצה שהפסידה לאשקלון ולה מאן בתחילת העונה. למה זה קורה?

כדי לקבל תשובה חלקית, תעיפו מבט לספסל של ירושלים. תראו שם את ארז אדלשטיין, שלידע המקצועי שלו יש חלק גדול בתקופה הטובה של ירושלים. אלא שגם אז אדלשטיין לא נרגע. הוא משתולל, הוא צורח, הוא קופץ, הוא לא נח לרגע. השחקנים אינם יכולים לתפקד תחת משטר ההיסטריה הזה. אז בשלב מסוים, כפי שקרה לאדלשטיין בכל קבוצותיו, הם כיבו אותו. אחרי שטיאטא מתחת לשטיח את תקרית טפירו וג'נקינס המביכה, סביר להניח שגם אינם מכבדים אותו. אלו חדשות רעות מאוד לירושלים לקראת רבע גמר גביע יול"ב, בהנחה שהיא תגיע אליו.

ביום שלישי בבוקר פורסם ב"מעריב" כי יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, העביר מסרים ברורים ותקיפים לאברהם גרנט, לבל ינסה לגעת בשחקניו. כן, כן, ממש כך: יעקב שחר שליקט בשנים האחרונות את מיטב הכדורגלנים הישראלים לקבוצתו, והשאיר לשאר הליגה פירורים, מתקשה להסתגל למציאות החדשה. הידיעה הזאת הגיעה חודשיים אחרי שבהתאחדות דאגו לחוק תמוה, שמשרת בעיקר את מכבי חיפה, לפיו שחקנים שמסיימים חוזה לא יוכלו לנהל מגעים עם קבוצות אחרות החל מינואר, כפי שנהוג באירופה, אלא רק ביוני. מה שתקף לגבי מיכאל באלאק לא ראוי למיכאל זנדברג. מעניין למה. יכול להיות שפתאום מדיניות השוק החופשי, שהביאה למכבי חיפה שחקנים שבשאר הקבוצות רק חלמו עליהם, לא מתאימה יותר לשחר? איזה מזל שהדברים האלה לא תקפים לשחקנים שקוראים להם אלן מסודי.

אלא שבשוק הזה יש מהיום מושג חדש שנקרא אפקט גל אלברמן, אפקט שאף חוק או מסר לגרנט לא יכול לטרפד. מהרגע ששחקני מכבי חיפה שמעו על תלוש המשכורת העתידי של אלברמן בבית"ר, הם התבלבלו, חשו אפילו מקופחים. איך שחקן צעיר שלא עשה עדיין משהו מיוחד, מרוויח הרבה יותר מהם, למרות ההישגים שלהם בשנים האחרונות. התשובה השלילית של ניר דוידוביץ' לשחר מוכיחה שגאידמק שוב טרף את הקלפים.

בתחילת העונה מכבי סיפקה לקראת שנת המאה את התקציב הגדול ביותר שלה בכל הזמנים. ההמשך ידוע. לוני מזהה עוד כישלון, שומע שוב את הקריאות להתפטר, רואה את כל הכסף שלו ממשיך לרדת לטמיון. ניתן היה לצפות שבשלב הזה הוא יכריז שהוא לא מוציא יותר אף שקל, הקופה סגורה, אף אחד לא בא, בטח לא עוד ניגרים בינוניים מליגות נידחות באירופה. אבל אז הוא פגש את קאנן.

סוכן המכוניות ההולנדי כנראה מכרסם לו במוח. הוא מטריף אותו, לא עוזב אותו, מסביר לו באנגלית הולנדית שחייבים עוד שחקנים, שיש לו חזון גדול לקבוצה שלו, ועם רק עוד השקעה קטנה אפשר לעשות את זה. מבין כל ההישגים של קאנן, בינתיים זהו הגדול שביניהם.

מלבד זאת, עוד מילה טובה לקאנן: המאמן רואה רק התקפה בעיניים. מול סכנין הוא לא היסס, וכבר במחצית הוציא את סטרול הבלם והכניס את אופיר חיים החלוץ. בנוסף, למרות ההגנה הבעייתית של מכבי, הוא מחליט לצרף לסגל שני חלוצים. בניגוד להבטחות של אחרים על כדורגל התקפי, קאנן באמת מנסה.

ברוך השב לליגת העל. כמה לא מפתיע שאלי אוחנה בחר לעשות את קאמבק האימון שלו בקבוצה היחידה שבה הוא לא יכול להיכשל, בהפועל כפר סבא. אם יירד ליגה זה בגלל אלישע לוי, ואם יישאר – הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם. אוחנה הספיק בינתיים לרשום לחובתו שתי קדנציות חלשות בבית"ר ירושלים, להפסיד את כל שבעת המשחקים שלו במכבי פ"ת, לרדת ליגה עם בני יהודה, וגם להיתקע איתה קצת בתחתית לפני שהגיע ניצן שירזי והציל את המצב. כמה כשלונות נוספים אתם חושבים שנותרו לו בטנק לפני שההצעות יפסיקו להגיע? וחשוב מכך – כמה כשלונות עד שאוחנה עצמו יבין שהוא אמנם היה שחקן גדול, אבל מאמן הוא כבר לא לעולם לא יהיה?

אז הנה, עכשיו הוא נתן לעצמו ארכה של שנה לפחות עד שהשאלות הללו יתחילו שוב להישאל, מבחוץ ומבפנים, ובינתיים יהיה לו מספיק זמן לשמן את מערכות התירוצים המשוכללות שלו, בעזרתן יסביר לנו ברהיטות מדוע זה לא הוא שאשם. ברוך השב לליגת העל.

במהלך העונה שעברה, שררה אופוריה מוזרה בחוגי הכדורסל הישראלי: בזמן שהליגה המקומית הזכירה אזור אסון, ליאור ליובין חתם על חוזה עתק במריופול, משה מזרחי הלך בעקבותיו, עמית תמיר שיחק בפאוק סלוניקי, אפיק נסים לקח אליפות בצרפת, מאיר טפירו הפסיד לו בגמר, שרון ששון היה בורג משמעותי באוראל גרייט ואפילו עידו קוז'יקרו דפק הופעה בלה מאן. הכדורסלן הישראלי המושמץ לא ידע שהוא כזה. השבוע, כך נדמה, החגיגה הסתיימה: ליובין ויתר על הכסף והוא חוזר לארץ, ותמיר שוחרר מא.א.ק אתונה אחרי ייבוש קשה על הספסל. גם דרור חג'ג' ממעט לשחק במדי הקבוצה היוונית, משה מזרחי נשבר עוד קודם ושרון ששון שוחרר בקיץ מאוראל גרייט על ידי מאמן ישראלי.

כך נסגר הפער בין היכולת הבינונית של השחקן המקומי לבין הסכומים המופקעים אותם הרוויחו כמה מנציגיו בחו"ל. הכספים האלה היו פרי קשרים של סוכנים, ולא של התרשמות אמיתית מרמת הכישרון של ליובין ושות'. אלא שהברירה הטבעית עושה את שלה ואיזנה את התמונה. שחקנים מוכשרים באמת, כמו יותם הלפרין, שורדים. שחקנים כמו ליובין, רכז מוכשר אבל עם לא מעט ליקויים, לא עומדים בתחרות עם זרים איכותיים כחליד אל אמין. ייתכן שהסוכנים הממולחים יצליחו לסדר לעוד שחקנים משכורות של שש ספרות ברוסיה וסביבותיה, אבל אם הישראלים רוצים לשחק, מוטב שישארו בארץ. כסף אין, אבל בזכות החוק הרוסי דקות משחק יהיו בשפע.