על ארבע קבוצות

אחרי 81 הנקודות של קובי בריאנט מול טורונטו, אמר כוכב על אחר, וינס קרטר מהניו ג'רזי נטס: "אני חושב שזה נהדר ל-NBA הם רוצים נקודות, הם רוצים רייטינג והם קיבלו את זה". ואז הוא סייג את דבריו: "הדבר היחידי שלא טוב כאן, זה שילדים צעירים המושפעים בקלות יאמרו לעצמם 'אווו! אני הולך לעשות את זה', במקום לכבד את הרעיון הקבוצתי. זה מה שחסר לנו בליגה, שחקנים שמבינים איך משחקים כקבוצה".

קרטר, שיכול גם הוא ללמוד משהו על משחק קבוצתי, מעלה נקודה חשובה, שכבר נדונה בעונה שעברה לאור משחק הגמר שנערך בין שתי קבוצות קבוצתיות במיוחד. אז מה עדיף? שחקן אחד ענק כמו קובי? או קבוצה מאוזנת שלא מתעסקת בשבירת שיאים כשהיא עולה על המגרש? סקירה של ארבע קבוצות, שתיים שיש להן את זה ושתיים שעדיין מחפשות את המשחק הקבוצתי שיציל להן את העונה, מעלה תשובה ברורה: הקבוצה עדיפה.

מלבד העובדה שהם חיות הגנה, הפיסטונס הם גם התגלמות המשחק הקבוצתי. על המגרש ומחוצה לו, הם אחים העובדים לקראת מטרה אחת ויחידה – להחזיר את הכבוד והאליפות לדטרויט. אחרי שאיבדו את הכתר לסן אנטוניו נשבעו השחקנים שהם חוזרים השנה, וחוזרים בגדול. במיוחד בשביל זה עבד הקיץ ראשיד וואלאס קשה במיוחד על מנת להשיל מעליו 20 פאונדים מיותרים ולחזור לכושר.

מלבד ההרכב הפותח שלא השתנה בשלוש השנים האחרונות, הרבה שינויים עברו על הקבוצה. לאחר שהחלו לפתח את הזהות הקבוצתית תחת ריק קרלייל בין 2001 ל-2003, הגיע לעיר מאמן חדש, לארי בראון, שיצר מפלצת הגנה מהשחקנים הקשוחים שקיבל לידיו והקפיד על ביצוע מדויק של התקפה מסודרת וקבועה. את בראון החליף לאחר שתי עונות, פליפ סונדרס, המתמחה בשיטת התקפה מהירה וזורמת ומעדיף הגנה אזורית. שלושה מאמנים בארבע שנים, שלוש שיטות משחק שונות, והקבוצה עדיין מועמד ראשית לתואר האליפות וממוקמת במקום הראשון בליגה ללא תקופות הסתגלות וללא קשיי מעבר. קשה שלא להתפעל מהיציבות ולשאול את השאלה: איך, לעזאזל, הם עושים את זה, שנה אחר שנה?

אחת התשובות היא ג'ו דומארס, נשיא הקבוצה, שאירגן את ההרכב הפותח - ריפ המילטון, בן וואלאס, טישון פרינס, צ'ונסי בילאפס וכמובן ראשיד וואלאס, תוך שמירה של גליון שכר נמוך. התשובה השניה היא הגורם הקבוע והבלתי משתנה בדטרויט - הקבוצתיות. אם זה אחד על אחד או הגנה אזורית, אם זה משחק מסירות או התקפה מתפרצת - את הכל הם עושים יחד, כאחד. אצל הפיסטונס לא תמצא שחקן אחד שחושב שהוא טוב יותר מאחרים, או שבלעדיו הקבוצה לא יכולה לנצח, וזוהי האמת.

"אני חושב שהראינו חוסר ריכוז, חוסר מאמץ, חוסר ליכוד וחוסר מנהיגות על המגרש ומצידי. זה היה מגעיל". נשמע כאילו מדובר במאמן של קבוצת תחתית הנאבקת על חייה, אך למעשה זהו ציטוט מפיו של גרג פופוביץ' לאחר ניצחון של הספרס על הנטס. למרות המאזן המצוין של הקבוצה (מובילים את המערב ושניים לדטרויט בליגה), פופ מרבה לבקר את החוסן הנפשי והפיזי של הקבוצה וטוען כי המאזן מעיד על חולשתה של הליגה ולא על חוזק הקבוצה. רוברט הורי מסכים: "למרות שהמאזן אומר שיש לנו עונה טובה, אבל זו עונה שלא היתה צריכה לקרות לנו. אנחנו מפסידים לקבוצות עם מאזן מתחת ל-50 אחוז, המאזן שלנו צריך להיות טוב יותר".

למרות הביקורת מבית, ולמרות ההפסד המביש לפיסטונס (83:68), יש כמה דברים שצריכים לעודד את הקבוצה והמאמן המריר. ראשית, ב-26 לחודש ינואר אשתקד עמדו הספרס על מאזן כמעט זהה של 10:34 וכולם זוכרים לאן הגיעה הקבוצה בסוף חודש יוני. בנוסף, השנה היה על הקבוצה להתמודד עם פציעות של שחקני מפתח כמו מאנו ג'ינובלי, שנעדר ל-12משחקים, וטים דאנקן, שאומנם לא החמיץ אפילו משחק אחד, אבל הפציעה ברגל משפיעה על משחקו, ביחוד בשלבים המאוחרים של המשחק ובמשחקי גב אל גב.

וכאן נכנס הגורם הקבוצתי לפעולה. את האחריות להמשיך את ההופעה מבלי חלק המשחקנים הראשיים לקחו על עצמם שחקנים אחרים, כמו טוני פארקר, מתמודד רציני על תואר "השחקן המשתפר ביותר" של העונה, רוברט הורי, מייקל פינלי וברוס בואן. הקבוצה הזאת אולי אינה משחקת את הכדורסל המרתק ביותר, אבל הם יודעים לשחק זה עם זה. הגרעין הקשה משחק יחד כבר כמעט ארבע שנים והשחקנים שהתווספו לקבוצה השתלבו בצורה מושלמת. שחקני הספסל תורמים למאמץ לא פחות מהפותחים והתוצאה – שלוש אליפויות בשש עונות. אז פופוביץ חושב שהם מגעילים, למי אכפת? נשמע מה יש לו להגיד בעוד חמישה חודשים.

סופסוף, בשעה טובה ומוצלחת, הצליחו הפייסרס להיפטר מהמטרד הבלתי נפסק הקרוי רון ארטסט, כשחתמו על העיסקה שתשלח אותו לסקרמנטו עבור פג'ה סטויקוביץ' השלשן. זה היה קשה, אבל זה מאחוריהם, ועכשיו אפשר להתפנות לבעיות אחרות התורמות לעונה הלא כל כך מוצלחת של הקבוצה. היה זה הזר החדש, שארונס יאסיקביצ'וס, שהעלה את הבעיה העיקרית על השולחן, כשציין את ההבדל בין המשחק הקבוצתי באירופה לבין המשחק האינדיבידואלי ב-NBA לארי בירד, מנהל הקבוצה, מיהר לאשר את דבריו של הרכז הליטאי, ואמר שהיה רוצה לראות באינדיאנה יותר מדטרויט וסן אנטוניו. "הם קשורים זה בזה, משחקים יחד, הולכים על נצחונות, הייתי רוצה שהקבוצה שלנו תעשה את כל זה." בינתיים, הקבוצה שהיתה מועמדת רצינית לאליפות, לפחות זו של המזרח, מדשדשת במקום השביעי.

אצל הפייסרס, חוסר הקבוצתיות מתחיל בחוסר מנהיגות. מאז שאמרו שלום לרג'י מילר בסוף העונה שעברה, מתקשים הפייסרס למצוא את הזהות העצמית שלהם ולפתח משחק אחיד ומאורגן. ג'רמיין אוניל, הטוען לכתר המנהיגות מאז שהגיע לקבוצה, היה מנהיג לכמה דקות בעקבות המשבר האחרון עם ארטסט, אבל זה עבר לו. אחר כך הוא נפצע. כשיש מנהיג, קבוצה יכולה להתאסף סביבו, לשמוע לו, לגבש סגנון משחק. ללא מנהיג, כמו בבעל זבוב, זה כל אחד לעצמו. מי שמקבל את הכדור – קולע. ג'מאל טינסלי, הרכז הפותח (כשהוא לא פצוע), מוביל את הקבוצה ב-4.9 אסיסטים בלבד ב-28 דקות משחק. ככה לא בונים קבוצת אליפות.

ואחרונים חביבים, לא רק כאן, הם הניו יורק ניקס, המגרדים את תחתית הליגה ומסתכלים על כולם אי שם מלמטה. כן, הניקס נמצאים בעיצומה של עונת בנייה. עם שלושה טירונים המשתלבים מדי פעם בהרכב הפותח (תודות לאשתו של אנטוניו דיוויס, שהשביתה אותו לחמישה משחקים), הסיכוי של הניקס להגיע לפלייאוף הולך ומתרחק. למרות רצף מרגש של שישה נצחונות בתחילת השנה האזרחית, חזרו הניקס לסורם לאחרונה והם נמצאים בעיצומו של רצף הפסדים המעמיד אותם במרחק שלושה וחצי משחקים מהקבוצה הגרועה ביותר בליגה, הבובקטס משארלוט (31-11). יש מקום לשיפור בקבוצה, בכך אין כל ספק, והדבר הראשון שיש למצוא הוא את הכימיה בין השחקנים הזרים זה לזה, רובם משחקים יחד מתחילת העונה בלבד.

את ההוכחה לכך ניתן למצוא ביחס האסיסטים לאיבודי הכדור של הקבוצה, 1.05, הגרוע ביותר בליגה. מאליק רוז, שהגיע אל ניו יורק לאחר שהיה חלק מקבוצת האליפות של סן אנטוניו, חושב שאיבודי הכדור הם תוצאה של של משחק רשלני מדי, ללא מחשבה. "חלק מהמהלכים שלנו מהירים מדי. אנחנו מעבירים את הכדור מהר מדי ולפעמים אנחנו פשוט לא זהירים עם הכדור, מוסרים מסירות שלא היינו אמורים למסור והתוצאה היא איבודי כדור."

אבל איבודי הכדור נובעים גם מחוסר במרכיב הקבוצתיות, המגיע בדרך כלל יחד עם היכרות טובה יותר וכימיה בין השחקנים. בראון מקשה על תהליך ההתחברות בכך שהוא משנה את ההרכב הפותח ממשחק למשחק, עד כדי כך שהשחקנים אינם בטוחים לצד מי ישחקו בערב הבא. אבל ייתכן שיש בכך יתרון, שכן כך יש לכל שחקן הזדמנות לעבוד עם שאר חבריו לקבוצה. ימים יגידו אם הנסיון של בראון הצליח, ואם עמד בכבוד באתגר שקיבל על עצמו לבניית קבוצה מנצחת מאוסף שחקנים אקלקטי כמו בניו יורק. אבל עם הזמן תגיע הקבוצתיות, ואז יתחיל המשחק להיראות אחרת.

המספרים לא משקרים. בראשות הליגה עומדות שתי קבוצות קבוצתיות. קובי בריאנט שחקן מדהים, אבל זה לא אומר שהלייקרס לוקחים אליפות. בתחתית הטבלה נמצאות הקבוצות שעדיין מחפשות את הכימיה.