הצלף מכוון למטרה

שעה, שעה שאני מחפש את המסעדה. מה, לא יכלו לשים שלט קטן: "מסעדה"? אם רוג'ר מייסון ג'וניור היה מכיר מקרוב את שלל סרטי הבורקס שלנו, ואם העברית שלו היתה מאפשרת לו לדקלם אותם ברברס, זה בטח מה שהוא היה אומר ביום שני בשעה ארבע אחר הצהריים. שלא תטעו, השחקן המצטיין של הפועל ירושלים מכיר טוב מאוד את מסעדת אנשים ויודע איך להגיע אליה גם בעיניים עצומות. מתברר שהוא מבלה שם לא מעט בימות השבוע, יושב (אפילו לבדו) על הבר ומעביר כמה שעות של פנאן (דני קליין, תירגע: לא מדובר במוני פנאן, אלא בסתם פנאן), אלא שהפעם מייסון תירגם את דבריו של הדובר גידי דודי לא כהלכה, ובמקום להגיע לראיון איתנו בעין כרם, הוא נסע למסעדת פוקצ'ה שבמרכז העיר. טוב, לפחות הוא מקפיד לאכול אצל אותם בעלים. עד כדי כך הוא מתמיד לבקר במסעדה החיננית אנשים, שבזמן שתיקן את הטעות ועשה את דרכו ממרכז העיר, המלצרית באנשים, אדווה סלומון (בדקנו, אין קשר לוויל), כבר ידעה בדיוק מה להזמין לאמריקאי הצעיר.

בחור חביב, מייסון ג'וניור. גם אחרי שנסע לעין~כרם דרך לוקסמבורג רק כדי לפגוש כמה עיתונאים (מילא היה מדובר בחתיכה מקומית) הוא עדיין שומר על החיוך ועל הרוגע. אולי כי היום, אחרי כל מה שעבר בחייו האישיים, הכל קטן עליו. הילדות של מייסון לא היתה קלה. מייסון נולד בוושינגטון הבירה, והיה בכור בין ארבעה (יש לו שתי אחיות ואח). כבר בגיל שש נהג מייסון לשחק כדורסל עם אביו, שהיה פריק כדורסל של ממש. מייסון היה קשור לאביו מאוד, והזיכרון הכי חזק שלו מאותם שנים הוא המשחקים שהשניים היו מעבירים מדי יום. משום שמייסון היה הבכור, ובגלל הקרבה שלו לאבא, כולם היו קוראים לו ג'וניור כאות כבוד והערכה לאב. גם ראש המשפחה עצמו היה קורא לבן הבכור שלו ג'וניור - עד שבגיל 11 נפרד מייסון מאביו, שנפטר. מאז הוא משתדל להקפיד שהג'וניור ילך איתו לכל מקום. "הכדורסל בשבילי הפך לאי באמצע האוקיאנוס, שיכולתי לברוח אליו ולא לחשוב על שום דבר", הוא פתח את לבו בשיחה שניהלנו תוך כדי נשנוש מהנודלס. "כשאני משחק כדורסל אני חושב רק על המשחק ועל אבא שלי".

אמו של מייסון נאלצה לגדל את המשפחה לבדה במשך כמה שנים, עד שהתחתנה שנית. "היא עבדה מאוד קשה כדי שלא נרגיש שמשהו חסר לנו", מדגיש מייסון, "והיא עשתה עבודה מצוינת". מה הפלא שמייסון נאלץ להתבגר מהר. "הייתי הגבר היחיד בבית עם ארבעה ילדים", מפרט מייסון, "והילדות שלי הפכה אותי לבנאדם שאני היום: מנהיג שלוקח אחריות".

מילדות היית כדורסלן מצטיין?

"תמיד הייתי טוב בכדורסל ביחס לגילי, אבל זה בא לי בהרבה עבודה קשה. הייתי מתחיל בתור מספר שתיים בקבוצה, והופך למספר אחת. כך היה בתיכון וגם בקולג'. משם התברגתי לנבחרת האול אמריקן האמריקאית (נבחרת הקולג'ים; מ"ק)".

את מי הערצת בתור ילד?

"את מייקל ג'ורדן, כמובן, ואת איזייה תומס. למרבה האירוניה, תומס רצה שאני אשחק אצלו באינדיאנה, וכמעט לקח אותי בדראפט, אבל הבולס חטפו אותי קודם".

מייסון היה כוכב גדול בקבוצת הקולג' של וירג'יניה, והוביל אותה עם יותר מ-18 נקודות וארבעה אסיסטים למשחק. היו לו 88 אחוז מהקו, והוא קלע בסך הכל 1,251 נקודות בשלוש שנים, מה שממקם אותו במקום ה~25 בתולדות קלעי וירג'יניה. "הייתי מגיע למקום גבוה יותר ברשימה הזאת", הוא מבהיר, "אבל עזבתי ל-NBA אחרי שלוש שנים".

איזה רגע זכור לך במיוחד מתקופת הקולג'?

"מדליית הארד באליפות העולם שנערכה בסין עם הנבחרת האמריקאית הצעירה. הפסדנו ליאו מינג ולסינים האחרים, שהיו מצוינים. היו להם שלושה חבר'ה שהיו אחרי זה ב-NBA. האווירה היתה נהדרת, וזה היה משחק בלתי נשכח".

מייסון נבחר למקום ה-31 המכובד בדראפט על ידי השיקגו בולס, והוחתם לשלוש שנים אף שידעו שם שיהיה עליו לעבור ניתוח ושייעדר זמן מה מהמגרשים. "הייתי נבחר, לדעתי, ב-15 הראשונים בדראפט אילולא הפציעה והניתוח שבא בעקבותיה", הוא אומר עכשיו. "זאת היתה אכזבה גדולה".

בכל זאת הגשמת חלום.

"הבנתי את זה לראשונה במשחק הראשון שלי אחרי שהחלמתי מהפציעה. המשחק היה נגד הוושינגטון ויזרדז, ושמרתי על גיבור הילדות שלי, ג'ורדן. התרגשתי נורא, ביצעתי שלוש עבירות בחמש דקות, ובעקבות כך המאמן כבר הוריד אותי לספסל. דווקא הייתי טוב עד לרגע הזה. המשפחה שלי צפתה בי והיה מרגש".

ואז עברת בטרייד לטורונטו רפטורז.

"ברפטורז דווקא הלך לי לא רע. אני אפילו זוכר שבאחד המשחקים הראשונים היו לי 18 נקודות נגד ג'ייסון קיד והנטס".

אז איך זה שלא הצלחת בליגה הטובה בעולם ועברת לאולימפיאקוס היוונית?

"יש שתי סיבות. הראשונה היא שג'רי קראוס לקח אותי בדראפט לשיקגו, וכשהגיע מאמן חדש הוא לקח אנשים משלו בדראפט. סיבה שנייה היא שבמשך כשנה לא שיחקתי עם הפציעה והניתוח. לוקח זמן לחזור לכושר משחק טוב. הפציעה נפלה ברגעים קריטיים בקריירה שלי".

מה הביא לזה שעזבת את ה-NBA?

"זה היה בהמלצת הסוכן שלי, שדיבר עם טורונטו שישחררו אותי. היתה הצעה מעוד קבוצת NBA, אבל הסוכן שלי האמין שעדיף לי לקבל יותר דקות משחק באירופה ולהשתפר".

בטח גם שדרגו לך את השכר באולימפיאקוס.

"כן. קיבלתי כסף מטורונטו וגם כסף טוב מאולימפיאקוס. זה נחמד, אבל זו לא סיבה".

היתה לך עונה טובה באולימפיאקוס. שקלת לחזור ל-NBA?

"בטח. אפילו שקלתי לא להמשיך באירופה. שיחקתי בקיץ באורלנדו והייתי טוב. אוגוסט הגיע, והסוכן הציע לי את הפועל ירושלים והמליץ עליה מאוד. הוא אמר לי שזו קבוצה חזקה, ושאני אוכל להתקדם בה מאוד מבחינת רמת משחק".

בשלב הזה ידעת משהו על הכדורסל הישראלי?

"כלום. רק הכרתי באולימפיאקוס את השם מכבי תל אביב כאלופת אירופה".

מה עדיף, להיות ראש לשועלים או זנב לאריות?

"אני עוד אהיה ראש לאריות. אני בסך הכל בן 25, וכרגע אני מנצל את זמני בירושלים כדי להשתפר ולהתקדם. בשורה התחתונה אני מאמין שאני אשאיר את חותמי גם ב-NBA".

בהפועל ירושלים מאוד מרוצים מהשתלבותו של מייסון בקבוצה ובעיר. מבחינה מקצועית הוא הצלחה אדירה, אבל גם מבחינה חברתית הוא באנקר. מייסון התחיל לגלות את ישראל במהירות ראויה לציון. "יצא לי להסתובב בעיר העתיקה, אבל אני לא אשכח שהיינו בים המלח יחד כקבוצה", הוא נזכר. "מעולם לא ראיתי גמל עד אז. בכלל, גם מדבר לא ראיתי עד שהגעתי לכאן". מבחינת הכדורסל, לפחות, אפשר לקבוע בוודאות שמייסון היה פחות בשוק או בהלם תרבות, וכבר בראשית העונה הנוכחית זכו במלחה לראות שדבר מה טוב נפל לידיהם. בינתיים אנו זוכים לראות אותו צולף שלשות באחוזים גבוהים מאוד (חמישים אחוז), קולע בממוצע כמעט 17 נקודות למשחק, ונותן תחת גם בהגנה כשצריך. אין פלא שבהפועל ירושלים מדברים, כפי שפירסמנו בלעדית בשבוע שעבר, על החתמתו לעונה נוספת. "אני אוהב מאוד את המועדון והמאמן", מספר מייסון. "המועדון מאוד מקצועי. דואגים פה לשחקנים וגם למשפחות השחקנים כשהן מבקרות. ברגע ששחקן יודע שעליו להתעסק רק בכדורסל, זה מקל מאוד על החיים. האוהדים כאן מדהימים מעבר למה שדימיינתי. כיף לגלות שהכדורסל חשוב לירושלמים".

רוצים אותך, טוב לך כאן... אז תישאר איתנו בשנה הבאה?

"יש דיבור על הנושא. שמעתי על ההתעניינות של הפועל ירושלים, וזה מחמיא לי, אבל יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה השנה לפני שאתפנה לקבל החלטה לגבי השנה הבאה. כמובן שה-NBA זה החלום שלי, ושארצה לחזור לשם מתישהו בקרוב. הסוכן שלי בקשר רציף עם קבוצות שם".

קבוצות NBA עוקבות אחריך?

"כן. הרוב אמנם עוקבות ממרחק, אבל יש גם סקאוטרים שבאים לישראל. אני יכול לספר לך שמדנבר הגיעו לצפות בי ובשחקנים אחרים. דווקא נתתי משחק טוב באותו יום".

איזה חוזה ישאיר אותך?

"הדולר לא יהיה הגורם המכריע".

עד הקיץ אולי יהיה לכם תואר.

"ייקח לנו עוד זמן עד שנכיר לגמרי זה את זה ונשחק יחד בצורה חלקה. הקבוצה מממשת היום רק 65 אחוז מהפוטנציאל שלה, לדעתי. יש לנו המון מקום לגדול. כולנו יכולים לשחק יותר טוב".

שורה תחתונה: יש אליפות השנה?

"בטח, אבל זה קל לומר. לך תדע אם כולם יישארו בריאים, אם יהיה לנו מזל. יש עוד הרבה זמן. כבר במשחק הראשון העונה, כשהפסדנו לאשקלון, הבנתי שלא הולך להיות קל. כמועדון אנחנו בתחילת הדרך. בעתיד, ירושלים תוכל להיות בטופ כל שנה".

את היול"ב תקחו?

"יש לנו צ'אנס. אני מצפה לאתגר הזה. יהיה כיף. יש קבוצות מאוד חזקות. אנחנו לא מסתכלים מעבר לברי עכשיו. אם נזכה, זה יהיה חתיכת הישג. הקבוצה שתזכה בגביע לאו דווקא תהיה הכי מוכשרת, אלא זאת שתהיה הכי קבוצתית. כשדטרויט לקחו את האליפות בשנה שעברה, הם לא היו הכי מוכשרים. אם נהיה מאוחדים, נזכה. הכישרון לבד לא יספיק לנו".

תשווה את הפועל ירושלים לאולימפיאקוס.

"זה שונה. בהפועל ירושלים יש הרבה יותר כישרון. אנחנו הולכים ומשתפרים. משהו שאני מאוד אוהב זה שאני יכול להתנסות באימונים בהפועל ירושלים בהרבה דברים. אני יכול לעבוד מול שחקנים מאוד מגוונים. אני מתאמן מול שחקנים יצירתיים כמו טפירו, מנוסים ומהירים כמו ג'נקינס, ויש לי את סליי כגארד גדול יותר. אני נותן לעצמי אתגרים באימונים, ומתנסה במשחק נגד שחקנים מסוגים שונים".

אתה מרוצה מעמדת השוטינג גארד שלך בהפועל ירושלים, או שהיית מעדיף לשחק פוינט גארד כמו ששיחקת ב-NBA?

"האמת היא שאני מעדיף את עמדת הפוינט גארד, אבל אני עושה מה שמבקשים ממני, וזאת גם עמדה שאני טוב בה. הוראס ומאיר מצוינים ומוכשרים מאוד כפוינט~גארדים".

אחוזי הקליעה שלך היום הם הכי טובים שהיו לך.

"אני פשוט משתפר. הגעתי לכאן בשביל להשתפר. מה שמשך אותי בהפועל ירושלים זה שהרגשתי שזו קבוצה שרוצה מאוד לנצח, ואני מוכן לשחק רק בקבוצה כזאת. לא הייתי חותם בהפועל ירושלים אם לא הייתי חושב שהם כאלה".

מי שמסתכל על היציעים במהלך משחקים יכול היה להבחין באהבתו הגדולה ביותר של מייסון. אני לא מדבר על חברתו, שכבר ביקרה כאן, אלא על משפחתו. "אני איש משפחה", מספר מייסון. "המשפחה היא הדבר הכי חשוב לי מאז הילדות, ומאוד חשוב לי שהם מגיעים ורואים אותי".

הם היו לחוצים כששמעו שאתה הולך לשחק בישראל?

"כן, כי ישראל נתפשת אחרת בארה"ב. עכשיו, אחרי שהם היו פה, הם יותר רגועים - למרות שלא לגמרי".

הם מתעניינים בכדורסל?

"מאוד. אחי גם שיחק כדורסל בקולג', אבל הוא לומד רפואה עכשיו ומעדיף להתמקד בזה. טוב שיהיה רופא במשפחה".

בחייו האישיים יש למייסון גם תחביבים נוסף על כדורסל. על פוטבול כבר דיברנו, אבל זה לא הכל. מייסון מנגן בפסנתר, אוהב מאוד לדוג, קפץ פעם בנג'י (ונשבע לא לחזור על כך), אבל אוהב במיוחד לשחק מול הדמות של עצמו במשחק ה-NBA בפלייסטיישן. חבריו לקבוצה אוהבים להסתלבט עליו על זה שהוא מפסיד לעצמו. במשחק של 2004, למי שמתעניין, הוא שחקן של הרפטורז.

אתה מרוצה מיכולותיה של הדמות שלך בפלייסטיישן?

"עשו אותי שחקן חזק מאוד בקליעה, ומזה אני מרוצה, אבל כנראה שהם לא יודעים שאני גם אתלטי. אני אוהב לעשות תחרויות שלשות במשחק כשאני משחק את עצמי. אני מנצח את כולם".

הראיון עם מייסון נערך למחרת תצוגת העל של קובי בראיינט (81 נקודות) במשחק מול הרפטורז, קבוצתו לשעבר של מייסון, והוא לא מצליח להירגע מהסקור המדהים. מייסון כבר הספיק להתקשר לחבריו בקבוצה, ג'ילן רוז ומוריס פיטרסון, ולרדת עליהם. "מוריס זה אותו אחד שפארקר עשה עליו את הג'אמפ שוט כשמכבי שיחקו בטורונטו", מסביר מייסון. "כשקובי חזר מחדר ההלבשה עצבני אחרי המחצית הראשונה, למוריס לא היה סיכוי. הוא פשוט בילה את המחצית השנייה מרוח על הפרקט".

מה שיא הקליעות שלך במשחק?

"קלעתי 48 נקודות במשחק אחד בתיכון. במשחקים מיוחדים כאלה, כבר אחרי שלוש קליעות אתה יודע שזה הולך להיות היום שלך".

ואם כבר ב-NBA עסקינן, ראית מישהו בארץ שיכול להצליח שם?

"אולי אחד מהילדים בגליל (אליהו ואוחיון), אבל הם עוד צריכים להתחזק ולהשתפר".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

"אני בטח אהיה ב-NBA. לא אכפת לי באיזו קבוצה, אבל אני רוצה להיות באולסטאר".