וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אגרוף: ג'ק המרטש

אביתר גולני

26.1.2006 / 13:13

ג'ק דמפסי הגיע מהרחוב הקשוח לזירה, כמו הרבה מתאגרפים. רק שבניגוד לאחרים, הוא זכור לטובה דווקא אחרי שהפסיד

אגדה אורבאנית ניורקרית מפורסמת מספרת שפעם אחת הלך דיימון ראניון (עיתונאי מחונן וסופר בחסד, שכתב את "ברנשים וחתיכות" והדביק לברדוק את הכינוי "סינדרלה מן") ברחוב עם וולטר ווינצ'ל (עוד עיתונאי דגול) וראה נער עני בן 16 בתוך קטטה ענקית על חלוקת מזון חינם מחטיף לכל הסובבים, הוא פנה לווינצ'ל ואמר לו: "תסתכל על הבחור הזה, הוא יהיה אלוף העולם באגרוף".

אם בודקים את העובדות, כנראה שהאגדה אינה נכונה ואם כן, אז ראניון בטח עשה על דמפסי מיליונים בהימורים ובוודאי הפסיד אותם על אותו דמפסי בשנים 26' ו- 27'. שנות דור לפני חובטים מקצועיים דוגמת טייסון, פורמן או מרציאנו היה ג'ק דמפסי, עם רקורד של 25 נוקאאוטים רשמיים בסיבוב ראשון (מתוך 50 נוקאוטים) אולי גדול החובטים אי פעם. אבל מעולם לא היה אלוף בלתי מעורער שהפך לגיבור העם רק לאחר שהפסיד כמו דמפסי.

וויליאם האריסון נולד ב- 24 ליוני 1895 בעיירה מאנאסה, קולורדו, המקבילה האמריקאית לערערה שבנגב, ובקיצור, מבלי להעליב את אחיי הבדואים - חור. כאחד משלושה עשר הילדים של משפחת דמפסי, משפחה ענייה מרודה שנדדה לאורך קולורדו ויוטה כדי למצוא פרנסה.

הארי הצעיר עזב את בית הספר אחרי כיתה ח', לפי האגדה הוא הפך להובו (נווד חסר בית). למעשה הוא היה מין פועל נוסע, סגנון חיים ועבודה שהיה נפוץ בתחילת המאה בארה"ב - אנשים שנדדו לאורך פסי הרכבת בקושרם עצמם מתחת לקרונות בחיפוש אחרי עבודות זמניות בחטיבת עצים, במכרות, בהקמת מסילות ובכל עבודת כפיים אחרת שניתנה להם. החיים הקשוחים בצד הדרך ובמחנות העובדים לימדו אותו את תורת הלחימה ודמפסי נהג להשלים הכנסה בקרבות אגרוף חוקיים וחוקיים למחצה תחת השם קיד בלאקי או דמפסי הצעיר. הוא נהג להיכנס מועדונים ובארים, מכריז שהוא לא יודע לרקוד או לשיר, אבל הוא יכול להחטיף לכל מי שנמצא שם.

בגיל 19 הוא שינה את שמו לג'ק, על שמו של ג'ק דמפסי, שהיה האלוף במשקל בינוני ב-1880 אם מתוך כבוד למתאגרף או בגלל ששמו הפך לכל כך ידוע לשמצה, שאם היה נכנס למועדון ישר היו יורים בו. הרקורד של דמפסי מימיו הראשונים אינו ברור וזאת בשל ריבוי השמות בהם השתמש. כמו כן, חשוב לציין, לדמפסי הרבה תוצאות תיקו במאזנו וזאת מפני שבימים המוקדמים ההם של האגרוף, אם המתאגרפים הלכו את המרחק של כל הסיבובים שנקבעו ללא הכרעת נוקאאוט, הקרב היה מוכרז כמסתיים ללא הכרעה - תיקו.

דוד מול גוליית

ג'ק דמפסי החל להראות את הפוטנציאל הגלום בו וזכה ברצף ניצחונות נאה. עד שפגש את האירי הקשוח "הכבאי" ג'ימי פלין, אשר כיבה את דמפסי ל-10 שניות כבר בסיבוב הראשון ב-1917. זה היה הנוקאאוט היחיד שיחטוף מי שיכונה "המאולר" (שם פועל המתאר מכה ברוטאלית חזקה עם קורנס או עלי ובקיצור גירסה אמריקאית לכינויו של יודה-מכבי) ממאנאסה. למזלו, ג'ק "דוק" קירנס, מנהל אישי מפורסם בתחום, איתר את הפוטנציאל של דמפסי אחרי שזה שחט את אחד ממתאגרפיו. תחת חסותו של הדוק נולד האלוף.

1918 היתה שנת האגרוף של דמפסי. אחרי שגמל לפלין ומסמר אותו לקנבס בראשון, הוא ניצח 15 פעמים ביניהם את הטוען לכתר מס' 1 קיד לווניסקי מה שסימן אותו כטוען לכתר בעצמו. סגנונו אופיין בכפיפה נמוכה של הרגליים תוך הישענות קדימה, מכות קטלניות בשתי ידיים וסגנון לחימה ברוטאלי ואכזרי.

את 1919 פתח דמפסי באכזריות אופיינית. חמישה קרבות רצופים, אשר כולם הוכרעו בנוקאאוט בסיבוב הראשון. בהמשך השנה התברר כי מי שהחליט להישאר עם דמפסי יותר מסיבוב עשה טעות יותר גדולה אף מההחלטה להיכנס עם דמפסי לאותה הזירה מלכתחילה.

השלב הבא היה ברור, ניסיון על התואר. ואכן כמה סמלי, בארבעה ביולי 1919 (יום העצמאות האמריקאי) זכה דמפסי באפשרות שלו. קרב דוד בגוליית.

ג'ס ווילארד, אלוף העולם, היה בן 37 בעת הקרב אך עדיין אף אחד לא נתן סיכוי למאולר, עם קצת פחות מ-90 ק"ג פרושים על 185 סנטימטר. דמפסי לא היה איש קטן (אם כי לא גדול לקטגוריה הכבדה), אך לעומת ווילארד על 2.01 שלו וקצת יותר מ-120 ק"ג דמפסי היה ננס. הקהל שלא אהד את דמפסי חיכה לליטרת הבשר שלו.

אבל ברגע שניתן הגונג, נשכחו הבדלי הגדלים. דמפסי, כדוד בזמנו, עמד ללא מורה אל מול הגוליית וכבר בסיבוב הראשון הלם בו 7 פעמים רצופות אל הקנבס. בימים ההם שלושה נוקדאונים לא נחשבו כנוקאאוט טכני ושופטים לא עצרו קרב מיוזמתם. וואלרד, שבפעם הראשונה בחייו הביא את אשתו לצפות בקרב שלו, לצערו ולצערה, לא היה חכם מספיק כדי להישאר ולשכב, בסוף הסיבוב השלישי ווילארד הוכרע סופית. רשימת הנזקים שלו כללה 2 עיניים נפוחות וסגורות לחלוטין, 1 אף שבור, 6 שיניים מפוזרות על הקנבס והרבה צלעות מנותצות דק דק. במשך שנים יטען ווילארד שדמפסי מילא את הכפפות שלו בעופרת. שנים אח"כ, דמפסי כמו ג'נטלמן אמיתי שהיה, יתמוך בווילארד הרעב ללחם פינאנסית אל אף כל ההשמצות.

דמפסי היה לאלוף, אך הפופולאריות שלו היתה בקאנטים. אחת הסיבות נעוצה בכך שב-1917 כאשר ארה"ב החליטה להצטרף למאמץ המלחמתי, דמפסי במקום לעזור לה העדיף להמשיך בעבודתו במספנות ולהתאגרף. רק לקראת סוף 1920 הצליח דמפסי לשכנע את העולם בעזרת מסמכים שהביא שהוא דווקא רצה לנסוע לאירופה ולהראות להם מי זה דמפסי אבל המשפט "אני לא יודע לשיר, אני לא יכול לרקוד אבל אני ארביץ לכל אחד שם ביבשת", לא שכנע את השלטונות והם סירבו לגייסו. אחרים פשוט הסתייגו מסגנונו הברוטאלי והאכזרי, זה שהביא לו את תהילתו.

קרב ההגנה הראשון שלו היה נגד חבר טוב, בילי מיסק, בהתאם לאמרה "חברים עד המזרן" דמפסי שלח את מיסק הביתה בסיבוב השלישי. לימים התברר שמיסק השתתף בקרב רק מפני שהתברר שהוא היה חולה במחלה סופנית ורצה להשאיר כסף שיהיה למשפחתו לאחר מותו (שבא כשנתיים אח"כ). דמפסי אמר שזהו קרב שהוא לא סולח לעצמו שהתקיים כל חייו ואם בילי היה מספר לו, הוא היה נותן לו את הכסף.

אל תבכי עליי, ארגנטינה

2 ביולי 1921 - אמרגן האגרוף, וויילי טקס ריקרד, רוכב על גל "הפופולאריות" של דמפסי מארגן בחווה בניו ג'רסי את הקרב של הגיבור נגד בן הבליעל. הגיבור היה ג'ורג' קרפינטר, צרפתי, האלוף בקטגוריה הכבדה קלה אשר הציג עצמו כטייס במלחמת העולם הראשונה וגיבור מלחמה, נגד הנבל, בן הבלייעל והמשתמט, דמפסי.

80,183 אנשים וחצי באו לראות את דמפסי חוטף מהלוחם ושילמו על כך כסף מלא, לראשונה בתולדות האגרוף. הקרב הכניס יותר ממיליון דולר, 300 אלף ירקרקים (הון עתק ב- 1921) נכנסו היישר לכיסו של המשתמט שלאכזבת ההמון, בנוסף לכל השמיט את הצרפתי הנועז לקנבס בשלישי.

אחרי הקרב תהילתו של דמפסי הרקיעה שחקים, המאולר, על אף אכזריותו בין החבלים, היה אדם כריזמאטי וחביב מחוצה להם ובתוספת פרצוף נאה ומראה מסוקס הפך לפנים של הספורט באמריקה של שנות ה-20 יחד עם הבמבינו בייב רות'.

דמפסי בילה את השנתיים הבאות כשהוא עורך רק שני קרבות הגנה על התואר, כשאחד מהם היה אילוץ כי החוקים חייבו אותו, וכל השאר היו קרבות ראווה ללא השפעה על התואר אלא אך ורק על החשבון הדולרי.

14 לספטמבר 1923 - בשטח הפולו בניו יורק, בצל גורדי השחקים, ערך דמפסי את אחד מהקרבות הכי אכזריים ואינטנסיביים שנערכו עד אז ומאז - נגד ה"אל טורו דל לאס פאמפאס", שור הערבות, הארגנטיני לואיס פירפו. הרבה לפני מארדונה ואוויטה היה פירפו הגיבור הלאומי של ארגנטינה ועלה בדעתו שהוא צריך לפגוש את הגיבור הלאומי של מאנאסה קולורדו. היה זה מפגש שנפתח בסערה, המשיך בסופה ונגמר בטייפון. מפגש בין שני המתאגרפים החזקים ביותר בסבב. השור פתח בנשק שאפיין את דמפסי והנחית עליו ימני אדירה על השנייה הראשונה של הקרב, דמפסי נפל לקנבס ואיך שברכיו נגעו בכחול הכחול הזה, הוא קפץ חזרה. השופט אפילו לא הספיק להתחיל לספור.

דמפסי השתולל והעניש את הארגנטיני המסכן, מצמיד אותו לטפטים שבע פעמים עד סוף הסיבוב. חוקי האגרוף כבר קבעו על החלטת שופטים עם הקרב לא הסתיים בנוקאאוט, אך חוק שלושת הנוקדאונים שווה נוקאאוט טכני עוד לא היה בתכנון, הארגנטיני הורשה להמשיך. מי שהספיד את הארגנטיני היה יכול לחכות עם הנרות. לקראת סוף הסיבוב הראשון הצמיד לואיס פירפו את דמפסי לחבלים וחבט בו ימנית ישרה ללסת וכמו בסרט מצויר עף דמפסי דרך החבלים רגליים למעלה על מכונות הכתיבה של הכתבים אשר ישבו מסביב לזירה. העיתונאים והצלמים עזרו לדמפסי לקום ולהיכנס לזירה לפני תום ספירת העשר והייתה זו הספירה האיטית ביותר עד לקרב המפורסם ביותר של דמפסי. עכברושי הזירה נשבעו שדמפסי לא חזר לזירה עד שעברו 14 שניות.

דמפסי סבל מחתכים עמוקים בעורף כתוצאה מהמפגש עם מכונת הכתיבה, אבל לפני שארגנטינה תבכה עליו, הסתער הוא על ארגנטינה, כשהוא חובט את הגיבור הלאומי שלה שלוש פעמים לקנבס ובשלישית בשנייה ה-57 של הסיבוב השני נגמר הקרב, שור הבר נשחט סופית והסיבוב וחצי הכי רבי תהפוכות בתולדות האגרוף הסתיימו בניצחונו של ג'ק דמפסי.

מותק, שכחתי להתכופף

ב-1924 דמפסי חתם על הסכם לערוך קרב נגד המתמודד השחור הארי וויליס, התמודדות שלא נערכה לעולם. אמרגנו של דמפסי, טקס ריקרד, אשר ארגן את הקרב בין ג'ק ג'ונסון (שמתם לב שכל המתאגרפים בשנים ההן ענו לשם ג'ק?) האלוף השחור הראשון נגד התקווה הלבנה, ג'יימס ג'יי ג'אפריס, זכר את המהומות שהתעוררו אחרי הקרב (טוב ,הכושי כמעט היכה את J.J.J למוות) טרפד את העסקה, מה שהעלה, לפחות בעיניי, ריח רע מגדולתו של דמפסי מה גם שהנ"ל חמק מלהתחרות בסם לנגפורד, מתאגרף שחור אחר, אי שם בתחילת הקריירה שלו.

ב-24 ו-25 שבת דמפסי מאגרוף מקצועני. הוא התגרש והתחתן שוב עם שחקנית קולנוע בשם אסטל טיילור, השתתף בכמה סרטים וחי חיים של מגה סלב, חוץ מכמה קרבות ראווה הוא לא התאגרף בכלל.

שלוש שנים של חיים טובים לא עשו טוב לג'ק דמפסי, כשב-23 לספטמבר 1926 פגש בחייל מארינס זריז בשם ג'ין טאני והנ"ל חבט מסביב לדמפסי נטול הכושר במשך עשרה סיבובים כדי לנצח בנקודות. בלילה שאחרי במלון שאלה אשתו של האלוף החבוט מה קרה ענה הג'ק: "מותק, שכחתי להתכופף".

אך דמפסי לא היה מוכן לפרוש עדיין. הוא התמודד ב- 27' נגד האלוף לעתיד ג'ק (עוד פעם ג'ק) שארקי. בסיבוב השביעי שארקי התלונן שיריבו מכה אותו רק מכות נמוכות, אז בסיבוב הבא היכה אותו דמפסי ישר לפה הגדול שלו והשתיק אותו לעשר שניות זוכה לתענוג המפוקפק של רי מאץ' נגד טאני.

שנה פחות יום לאחר הקרב הראשון ביניהם נפגשו דמפסי וטאני שוב בקרב שיתפרסם בתולדות האגרוף כ"קרב הספירה הארוכה".

כאמור, דמפסי בשלוש השנים טרם הקרב הראשון עם טאני שבת מאגרוף, בזמן הזה השתנו מעט החוקים, הזירה גדלה והמתאגרפים היו צריכים לזוז לפינה נייטראלית בזמן שיריבם מופל לקרשים.

טאני שלט בקרב מהסיבוב הראשון עד השישי, רוקד מסביב לדמפסי מנצל את המרחב שנוצר לו וכושרו העדיף כדי לחמוק מג'ק ולחבוט מידי פעם כדי ליצור לו מרווח נקודות רחב ולהתיש את דמפסי נטול הכושר. אך בסיבוב 7 הגיע הרגע השנוי ביותר במחלוקת בספורט העולמי עד הגול של ג'ף הרסט בגמר 66 והנבדל הפסיבי של אלי יאני ב 86' - דמפסי לכד את טאני בפינה והרביץ בו קומבינציה של שתי ימניות ושתי שמאליות לתוך הסנטר. טאני הלך לחפש את החברים שלו על הקנבס, כשדמפסי, מתעלם מהחוקים החדשים, נשאר לעמוד מעליו, כדי שאם יחליט לקום הוא יגרום לו להתחרט.

השופט דייב בארי הורה לדמפסי לחזור לפינה, ומשלא הצליח ניסה לדחוף אותו, ורק אז הפרד הועיל בטובו לגשת לפינה ניטראלית, נותן לג'ין זמן להתאושש. לדעת עכברושי הזירה טאני שכב על הקנבס 16 שניות, תצלומי הטלוויזיה קבעו ש-14, בכל מקרה מעבר לעשר. טאני התאושש כדי לזכות בקרב בנקודות. עד היום רבים ביניהם עכברי הזירה אם דמפסי לא היה ראוי לניצחון. מצדדי טאני טועני שרואים בבירור איך הילד יושב ומתבונן בהנאה בבלגן וסתם נח לו בינתיים, כשאוהדי דמפסי אומרים שלקח לו 13 שניות לחזור להכרה ובכלל השופט דייב בארי, שכולם יודעים במה עסקה אמא שלו, היה בכלל מפילדלפיה והמאפיה המקומית קנתה אותו כדי להתנקם בדמפסי המקושר עם ניו יורק. כדי לאשש טענה זו מפנים לסיבוב השמיני אז הפיל טאני את דמפסי ונשאר לעמוד מעליו, הספירה לא הופסקה.

בתום הקרב היה זה דמפסי שהרים את ידו של טאני לאות ניצחון ואמר לו: "אתה היית טוב יותר, נלחמת חכם ילד".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית

מתאגרף גם בזקנתו

באורח פלא, אחרי ההפסד הפופולאריות של דמפסי הרקיעה שחקים.

אחרי ההפסד השני לטאני, דמפסי הבין את הרמז ופרש. במאזנו 83 קרבות, 62 ניצחונות, 6 הפסדים, 9 תיקו ו-6 נו קונטסט. הוא ערך אין ספור קרבות ראווה אח"כ, אך כמו כולם איבד את הונו בנפילה הגדולה של הבורסה ב-29'. אך דמפסי לא עשה את הטעות שרובם עושים ולא חזר לזירה במקום זה הוא פתח מסעדה מאד מצליחה בניו יורק, שהיתה פתוחה באותו מקום מ-1935 עד 1974.

במלחמת העולם השנייה היתה לדמפסי הזדמנות לכפר על ההיסטוריה שלו כמשתמט והוא התנדב לשירות לאומי ואף התעקש להוביל קבוצת חיילים אותה אימן לקרבות באוקינווה.

האגדה מספרת שבזקנותו ניסו שני פרחחים ניורקרים לשדוד אותו. דמפסי השכיב אותם בשני אגרופים והחזיק בהם עד לבוא המשטרה, בניגוד לבן ג'ונסון, שהפסיד בריצה לכייסים ברומא, כוחו של המאולר היה עדיין במותניו.

ג'ק דמפסי נפטר מדום לב בדירתו בניו יורק ביום האחרון לחודש מאי שנת 1983 בגיל 87.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully