הוא גדול, למרות הכל

תעזבו אותו בשקט, תנו לו להמשיך לעשות את מה שהוא עושה, ותנו לנו להנות.

קובי בריאנט הוא אחד הספורטאים השנואים בתבל. אומרים עליו שהוא אנוכי, צבוע, מנסה בכוח להיות אחד הגדולים ביותר, לא יודע להסתדר עם חבריו לקבוצה. כל זאת אמת לאמיתה, אבל היא מסתירה אמת אחת גדולה יותר – קובי בריאנט הוא שחקן ענק.

מספר 8 של הלייקרס קלע בלילה שבין ראשון לשני 81 נקודות בניצחון 104:122 של הלייקרס על טורונטו, ושבר את כל השיאים האפשריים של ה-NBA. מלבד שיא אחד כמובן, 100 הנקודות של ווילט צ'יימברליין מה-2 למרץ 1962 נגד ניו יורק. אבל אל תוציאו מכלל אפשרות שגם השיא הזה יישבר.

שלוש האליפויות הרצופות של הלייקרס בתחילת העשור רשומות יותר על שמו של שאקיל אוניל, ועל שמו של פיל ג'קסון. וזו הסיבה שבריאנט העדיף לראות את הדיזל בקבוצה אחרת, כי הרי גם אם לא ביקש מפורשות שיעזיבו את הענק, אין ספק שיכול היה להשאיר אותו בקלות לו רק היה מבקש מהנהלת המועדון. אז למה ששחקן כל כך תחרותי ירצה להיפטר מהכוח הדומיננטי במשחק? כי גם קובי יודע שהאליפויות הללו הן קודם כל של שאק ופיל ורק אחר כך שלו. אז כמו בחור צעיר שרוצה להתהולל לפני שהוא בוחר להתמסד עם בחורה אחת (קובי נשוי מגיל 20, אבל זה לא מונע ממנו להמשיך להתהולל), היה לו משהו להוציא מהסיסטם, להוכיח שהוא יכול, להראות לעולם מה הוא מסוגל לעשות. לבדו. אולי אחרי שיבצע בליגה את זממו הוא ירגיש מספיק בנוח להשתלב עם מספר 2 דומיננטי ועם סגל שחקנים רציני, ואז הוא יוכל לחזור להתמודד על אליפויות. כרגע סגל שחקנים כזה לא קיים ב-LA, אלא אם כן אתם מסתכלים על הקליפרס.

בלייקרס מודל 2005/6 קובי בריאנט לבד. מדובר באחד הסגלים העלובים בליגה, כאשר למאר אודום הוא היחיד שיכול להוריד ממנו את העומס. רק באופן תיאורטי, כי מדובר בשחקן פסיבי מדי. שאר השחקנים בסגל יכולים לפאר קבוצה בינונית ביורוליג: פארקר, מיהם, ג'ורג', בראון, וולטון, ביינום, קוק, מקי, מדבדנקו, ו-וויאצ'יץ'. הוא אמור למסור לחבר'ה האלה? תעשו לי טובה.

רבות דובר על האנוכיות של מיסטר בריאנט ועל כמות הזריקות שהוא נוהג להשליך, אולם אי אפשר לבוא אליו בטענות העונה כי הוא הסיבה המרכזית לכך שקבוצה חלשלושה כזו משחקת כדורסל של 22 ניצחונות ו-19 הפסדים. הממוצע העונתי שלו הוא 35.9, אבל בחודש ינואר הוא קולע 45.5 נקודות בממוצע ב-10 משחקים, שמהם לקחו הלייקרס 7 והפסידו רק 3. זה אומר הכל. מי שרוצה שקובי יערב יותר את החברים שלו בנעשה על הפרקט צריך לדעת שכשזה קורה, הלייקרס מפסידים. למשל, אודום זרק שבע פעמים מעל ל-15 זריקות, והלייקרס הפסידו בכל המשחקים הללו.

קובי אמנם מוביל את הליגה בממוצע זריקות למשחק עם 27.7 בממוצע, אבל זה עדיין עשירית אחת פחות מממוצע הזריקות של ג'ורדן בעונתו האישית הגדולה ביותר, 1986/7, אז קלע 37.1 למשחק. ההשוואות לג'ורדן הן בלתי נמנעות, לאור העובדה ש-69 הנקודות של הוד אוויריותו מול הקאבס (בהארכה) ב-28 במרץ 1990 נותרו הרחק הרחק מאחור.

ה-37.1 נקודות של מייקל הגיעו ב-48.2 אחוזים, לעומת 45.2 של קובי, אבל כדאי לזכור שג'ורדן היה באותה עת השחקן האתלטי ב-NBA והשיג את מירב הנקודות שלו בפריצות עד הטבעת ממש. בריאנט מתמודד עם הגנות חזקות בהרבה ועושה את הסלים שלו מכל הטווחים (21 נקודות מה-81 שלו הגיעו מאחורי הקשת). ובכלל, בגיל 27 לקובי יש ארסנל התקפי מגוון מזה שהיה לג'ורדן בגיל 27, כאשר השאלה היחידה שנותרה היא האם הוא יוכל לעבור לשלב הבא, למקום שבו כבר אין לו מה להוכיח באופן אישי, והדרייב הבלתי אנושי שלו להצלחות יקבל טוויסט קבוצתי. אבל למה להעכיר את האווירה במחשבות שליליות? כדאי לכולנו פשוט לקחת צעד אחורה ולהנות משחקן של פעם בדור. שחקן ענק.

הכל נכתב ונאמר כבר על קובי בריאנט, שחקן בן 27 בלבד, אשר נמצא בפיק של הקריירה שלו.
השוו אותו למייקל ג'ורדן, אמרו שהוא יכול להיות הטוב ביותר בכל הזמנים, אחר כך הוא נפל לבור של ריבים אישיים, משפטים ונפילה בתדמית, ועכשיו הוא חוזר בגדול למעמד הבלתי מעורער של הדמות הכי צבעונית, מרתקת ומוכשרת של ה-NBA.

השאלה הגדולה היא האם קובי בריאנט נמצא בכושר המדהים שהוא נמצא בו כי הוא התבגר, כי הוא נמצא בסיטואציה ייחודית בה אין אופציות אלטרנטיביות אחרות בקבוצה מלבדו, וכי הוא שרוי תחת השפעה מתמשכת של מנטליות רעבה לנקמה והוכחה, או שהוא משחק כמו שהוא משחק כי הוא באמת מצא סופסוף את הנישה המתאימה לו ביותר מבחינה אישיותית וכל שינוי בנישה הזאת יפחית מיכולותיו ומן הפוטנציאל שלו.

השאלה היא, במילים אחרות, האם קובי יכול לחזור לשחק במשותף עם כוכבי על ולהביא אליפויות, כפי שכבר הביא בשלבים המוקדמים יותר של הקריירה שלו עם שאקיל אוניל. מייקל ג'ורדן עשה את זה פעמיים, עם שני רצפים של אליפויות לצד סקוטי פיפן. אבל ג'ורדן לא היה בן 22, או 23 כשעשה את זה, הוא עשה את כאשר כבר עבר את השלב של ההפצצות האישיות. הוא שיתף את האחרים, והשיג כחלק ממאמץ קבוצתי את ההישגים הגדולים של חייו. השאלה כרגע היא האם קובי יכול להביא שוב אליפויות כאלו, אם יארגנו לו עזרה בדמות כוכב על כמו, נניח, דירק נוביצקי. השאלה מתחדדת עוד יותר אם בוחנים בכלל את שאלת הרצון של קובי לשתף שוב פעולה עם מישהו אחר.

ייתכן מאד שקובי בריאנט, מגלומן, צנטרילסט ואינדיבידואל מושבע, נמצא בדיוק במקום בו קובי בריאנט רוצה להיות. במרכז הבמה, מול המצלמות והזוהר של הוליווד, לצד קבוצת גמדים שרק מעצימה את דמותו ומאפשרת לו לבטא עד דק את יכולותיו הבאמת בלתי אנושיות. יכול להיות ששוב לחלוק בנטל עם מישהו אחר זה לא משהו שקובי רוצה. יכול להיות שאנו עדים להצגה האנושית הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכדורסל, אבל לא נחזה שוב בהצגה גדולה של שליטה דומיננטית בליגה, כיוון שעוד ניסיון לשלב את קובי עם סטארים אחרים ייגמר שוב בבכי ובפיצוץ. אחרי הכל סטארים אמיתיים בליגה הזו הם גם במידה מסוימת אינדיבידואלים (ויאו מינג לא נחשב מבחינתי לסטאר אמיתי), ומפגש נוסף של אגו עם קובי לא ייגמר טוב.

אני חושב שקובי בריאנט הגיע אל הנחלה. בגילו, במצבו, במנטליות שלו, והוא בשיא שלא יוכל לשחזר. אנחנו צפויים לראות עוד ועוד מקובי השנה, ואולי גם בשנה הבאה, אבל לא נראה את היכולות הבלתי אנושיות הללו, או שליטה אבסולוטית כזו במשחקי כדורסל, ככל שהגיל יתחיל להשפיע על הטאלנט של הלייקרס, וככל שהשינויים המבניים בקבוצה יציבו לצדו שחקנים יותר ויותר טובים.

זה הזמן ליהנות מקובי כמה שרק ניתן, להסתכל בהשתאות על תצוגות ענק של אחד מגדולי הפרפורמרים עלי אדמות, היחידי שיכול לעצור את עצמו. הבעיה היא שקובי בריאנט אכן הולך לעצור את עצמו, בסיומו של עוד פרק בטלנובלה הארוכה של הקריירה שלו. אך עד אז יש לנו הזכות לראות במו עינינו ביצועים שאינם מן העולם הזה.