קטע נורא מוזר. אתה בא למשחק בתחושה הטובה הזאת שאתה בעד דוד, בעד האנדרדוג, בעד האיש הקטן, ועד שנגמרת מחצית מתברר לך שאלה שאתה בעדם הם בעצם גוליית אחושרמוטה, שממש לא צריכים תמיכה מטעמים יפי נפש.
לא ייאמן שלפני כחודש וחצי, פיטסבורג נראו כמועמדים בכירים לנשור מתמונת הפלייאוף. הם הפסידו שלושה ברציפות ונראו פגיעים בעמדת הקווטרבק, בהגנה נגד הריצה, בהגנה נגד המסירה ובהגנה נגד הגורל. זה פשוט היה באוויר שהם ינצחו אולי שניים מארבעה בדצמבר ויידחקו מטורניר המוקדמות של הסופרבול.
ואז, כמו שזה נכבה להם, זה נדלק שוב. פיטסבורג נכנסו לפלייאוף כקבוצה הלוהטת ב-AFC, אבל זה, אמרנו לעצמנו, בעיקר כי הם היו חייבים. אינדי יכלו להוריד הילוך, ודנבר גם הפחיתו באינטנסיביות, למרות שעדיין סיימו חזק.
אז הניצחון של פיטסבורג על סינסי בסיבוב הראשון לא היה הפתעה, במיוחד לאור העובדה שהמרכיבים השונים בברך של קרסון פאלמר יישמו תוכנית התנתקות זה מזה כבר בהתחלה, אבל אז באו שני המשחקים האחרונים. אם במשחק מול אינדי, פיטסבורג נראו כאנדרדוג שברח ליתרון ומתפלל שהמשחק ייגמר לפני המזל שלו, הרי שאמש אנשי הפלדה כבר נראו מהרגע הראשון כמו פייבוריטים ברורים. שער ההימורים על המשחק עמד על שלוש נקודות לדנבר, שזה בערך מה שמקבלים על יתרון הביתיות, אבל הקלות שבה פיטסבורג ביטלו את היתרון הזה, והתעללו בדנבר מהרגע הראשון כאילו הם הפייבוריטים והביתיים, עשתה בלבלה חמורה.
אנשי הפלדה ניצחו את המשחק הזה, כמו שמשחקים רבים מוכרעים, על קו ההתנגשות. ההגנה של דנבר מיעטה להגיע לרותליסברגר, וגם כשעשתה זאת, או אפילו כפתה איבוד כדור, היא לא עשתה עם זה שום דבר. פיטסבורג, לעומת זאת, היתה קטלנית. ארבעה כדורים איבדה דנבר במשחק הזה. שלושה מהם הפכו לטאצ'דאונים של פיטסבורג.
גם ההגנה האחורית של פיטסבורג שבמשך חלקים ארוכים בעונה היתה נקודת התורפה שלה התעלתה על החולייה המיוחצנת ועתירת השמות של דנבר. פיטסבורג הוכיחה משמעת ומיקוד, ולא איבדה אף כדור, בדרך לניצחון קל למרות ממוצע של פחות משלושה יארד לריצה. מנגד, ג'ייק פלאמר איבד בשלוש שעות הרבה מהקרדיט שצבר במשך עונה שלמה, כשחזר לעשות שטויות שגומרות משחקים. או במלים אחרות - "דה סנייק" חזר להיות "דה מיסטייק".
סך הכל, הסטילרס הוכיחו שהמקום בסופרבול הוא שלהם בזכות, ועכשיו נותרה להם רק משוכה אחת בדרך להישג חסר תקדים, של אליפות מהדירוג הנמוך ביותר בפלייאוף, שאחרים יוכלו מקסימום להשוות (לפחות כל עוד לא מרחיבים את טורניר אחרית העונה).
ההגנה של סיאטל עשתה את ההבדל
אבל המשוכה הזו היא אולי הגבוהה ביותר שהזדמנה לביל קאוהר ושחקניו. סיאטל מגיעה לסופרבול כמו מכונית מירוץ מכווננת היטב, ושון אלכסנדר הוכיח שזעזוע המוח הוא היסטוריה עבורו, אם כי לא בהכרח עבור מי שינסה לתקל אותו. בניגוד לתוצאת המשחק הראשון, הניצחון של סיאטל היתה הדבר הכי צפוי בעולם, למרות שרבים וטובים, כולל כאלה שמבינים יותר ממני, הלכו שולל אחרי הסימפטיות ורוח הקרב של החתולים מקרוליינה.
למעשה, היה צריך להיות ברור שקרוליינה מגיעה למשחק הזה חבולה מעבר לתקווה סבירה. ג'וליוס פפרס אמנם פתח, אבל היה מוגבל ביותר עקב פציעה לא קלה, ולא הצליח ממאט האסלבק להשלים אחוז גבוה ממסירותיו. שון אלכנסדר רץ ללא הפרעה מיוחדת והאס בשרוול של מייק הולמגרן, מאמן סיאטל, היה הטייט אנד ג'רמי סטיבנס, שתפס שישה כדורים ל-66 יארד וטאצ'דאון מספרים גבוהים בחמישים אחוז מהממוצע העונתי שלו.
אבל למרות שההתקפה של עיר המוקה-לאטה עשתה את שלה, מי שבאמת עשתה את ההבדל היתה ההגנה בכחול-אפור, שחטפה לג'ייק דלהום שלושה כדורים והרימה עוד השמטה ארבעה איבודי כדור, ששני הראשונים מתוכם תורגמו לעשר נקודות.
למרות הכושר המרשים של פיטסבורג, והיריבות העדיפות שהיא נפנפה מהדרך במשעול אל סופרבול 40, השחקנים של איש מיקרוסופט פול אלן מגיעים לדטרויט כיריבה שווה, ויש מצב שהולך להיות לנו סופרבול מהמשובחים אי-פעם. מצד שני, אחרי שני סופרבולים איכותיים, הסטטיסטיקה לא ממש לצידנו. זוכרים את אלי הפוטבול? זה הזמן לשאת להם איזו תפילה קטנה, שתהיה תמורה לשעות השינה שאנחנו עומדים להקריב להם בעוד שבועיים.