האם איראן צריכה לשחק במונדיאל?

כדאי לבדוק את האותיות הקטנות לפני שמכריזים כי "ישראל דורשת להשעות את איראן מהמונדיאל". ישראל, במקרה הזה, היא חבר הכנסת הצעיר גלעד ארדן, יקיר מרכז הליכוד, אחד מיוזמי חוק הג'ובים ובמקרה גם יו"ר ועדת הספורט של הכנסת. גם יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שסמך ידיו על הפנייה, אינו סמכות מבצעת במדינת ישראל. סביר להניח ששניהם שכחו את ההרחקה של הספורט הישראלי מאסיה, את השנים הקשות באוקיאניה, את קמפיין מוקדמות יורו 2004 שהתנהל בניכר בשל המצב הבטחוני, את הפיינל פור שכמעט הועבר מיד אליהו ואת זעקות השבר שמושמעות כאן כל אימת שספורטאי איראני מחרים מפגש עם ג'ודוקא ישראלי.

רק לפני שנים אחדות, טרם ההתנתקות, היתה ישראל מדינה מוקצה בחלקים גדולים בעולם, ואריאל שרון נתפש כצורר סטייל מילושביץ'. אם להסתמך על מטוטלת ההיסטוריה הישראלית, הימים הללו עלולים לחזור, וישראל ממש לא רוצה להיתפש כמי שמעורבת בערבוב בוטה כל כך של ספורט ופוליטיקה. במחשבה שניה, בטוח שארדן לקח בחשבון את כל אלה. לא סתם הוא נבחר שני בפריימריס של הליכוד.

רק שהאיראנים לא יבלבלו לנו את המוח עם "לא מערבבים ספורט ופוליטיקה". כבר שנים שהספורטאים שלהם לא מופיעים לאירועי ספורט מול "האויב הציוני", ובאולימפיאדת אתונה הג'ודוקא הבכיר שלהם, שהיה מועמד בכיר למדליה, השמין בשני קילו בלילה אחד כדי שלא יעמוד בתקני המשקל ולא יצטרך להתאבק מול ג'ודוקא ישראלי. הרי גם האולימפיאדה היא "חגיגה אנושית ספורטיבית" ש"גורמת לכל העולם לשכוח מהפוליטיקה". אז למה לאיראנים מותר מה שלשאר העולם אסור?

בסך הכל, אני די מחבב את אחמדינג'ד. נחמד לראות סוף סוף מנהיג מוסלמי שלא מתבייש להגיד בקול רם את מה שהעם שלו רוצה: להשמיד את מדינת ישראל. בסופו של דבר, האיראנים הם אלה שבחרו אותו, והם אלה שצריכים לספוג את ההשלכות מהבחירה שלו. אז עכשיו שיישבו בבית ויראו בטלוויזיה איך אנשים נורמלים מתנהגים בעולם הגדול והחופשי. אם הם גם רוצים לעשות כיף ולשחק כדורגל, אז שבפעם הבאה יבחרו מנהיג אחר.

והפעם בפינתנו "הזיות של אוליגרכים": ניקולאס אנלקה מועמד לבית"ר ירושלים. הוא אוטוטו נוחת כאן, מיד אחרי פיגו. ובינתיים, בשקט בשקט, נראה שהקבוצה שתפתח את העונה הבאה כמועמדת הבכירה לתואר האליפות לא תהיה בית"ר ירושלים או הפועל ת"א, אלא אחת, מכבי חיפה. נכון, אנלקה לא ישחק בקריית אליעזר בקרוב, אבל עידן טל כנראה כן. גם דירסאו, בוקולי וקולאוטי, ואולי אפילו זנדברג ודוידוביץ'.

המפתח לשליטה בכדורגל הישראלי, לפחות כל עוד לא יגיעו לכאן תותחים זרים, נמצא ברגליים של הישראלים, ובתחום הזה חיפה עדיין נמצאת בעדיפות ניכרת (ולאור בקשות האזרחות של קולאוטי ובוקולי, גם הם כמעט ישראלים). מהפריזמה הזאת ניתן להבין את ההחתמה של חרזי וקייסי לעוד שנתיים: המהלך משגר מסר לעידן טל, למיכאל זנדברג לניר דוידוביץ' ולכל כוכב אחר שמתלבט בין הכסף המהיר של גאידמק ולבייב לביטחון של שחר. הבוס מבהיר להם בצורה עקיפה שאצלו תהיה להם עבודה לטווח ארוך, גם בגיל 35, בעוד האוליגרכים עלולים להיעלם בכל רגע.

עידן טל מאוד רוצה להישאר בחיפה. מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד. ועל כל "מאוד" כזה הוא מושך אותה עוד שבוע. אולי בתחילת השבוע הקרוב זה יגמר. הסחבת של טל או של מיכאל זנדברג הגיונית. ההזדמנויות נמצאות שם בחוץ, גם יעקב שחר הודה בכך. אבל תעשו לנו טובה, חברים, אל תשתמשו במנטרה השחוקה של "אני רוצה לשחק רק פה בשביל האוהדים".

כשיוסי אבוקסיס היה בבית"ר ירושלים, לבית"ר היה "הקהל הכי טוב בארץ". וכשהוא עבר להפועל ת"א, פתאום להפועל היה "הקהל הכי טוב בארץ". כשבאדיר עבר לבלומפילד, הוא הצטרף לידידנו אבוקסיס בקביעה. וכך גם אלה שעוברים למכבי ת"א או לחיפה עצמה, קבוצות עם "קהל גדול, הכי טוב בארץ". אף אחד לא יסקול אתכם באבנים אם תגידו "אני פה בשביל הכסף". זו לא בושה, וכך עושים בכל העולם. אסיין אמר "אני רוצה לשחק בצ'לסי", כי היא צ'לסי. הוא ממש לא עבר אליה בזכות הקהל שלה. דווקא לניר דוידוביץ' אני מאמין. שחקן שמשחק באותו מקום מתחילת דרכו בכדורגל לא נמצא שם רק בשביל הכסף.

כמו לתת ללאנס ארמסטרונג פור של חמישה ק"מ בטור דה פראנס או לשפוך כוס שלמה של סוכר על עוגת קצפת שזה עתה נאפתה. זו האסוציאציה שמעלה מינוי של אברהם גרנט להפועל ת"א. במלים אחרות: כאילו שלמועדון הזה לא הייתה כבר ממילא אוריינטציה הגנתית, עכשיו יבוא אליה גדול הבונקריסטים בארץ.

חשוב לזכור שדרור קשטן לא היה מאמן הגנתי לפני שהגיע להפועל. הוא הפך את בית"ר ירושלים בשנות ה-80 ואת מכבי ת"א בקדנציה הקצרה של אחרי גרנט ב-96' למפלצות התקפה. בוולפסון הוא עבר מטמורפוזה בתפישה, כשבעונה הנוכחית הוא דווקא מצליח לחזור לימים היפים ההם, אפילו עם באדיר בעמדת הסקורר. ואין בהגנה שום רע, כי בהפועל ת"א לקחו ככה ערימות של אליפויות. רק שגרנט בבלומפילד עוד יגרום להפועל יהוד של 1982, זו שהייתה מעיפה כדורים ליציע מהדקה הראשונה, להיראות בעינינו כברזיל 1982. אכן, אלו תהיינה תמונות קשות.