מגמה מעורבת

כרמלו אנת'וני (דנבר):

כרמלו הפך בשנה האחרונה לסוג של אכזבה. מההשוואות ללברון לא נשאר הרבה וגם וויד כבר מזמן עקף אותו בסיבוב. אבל ההשוואות עושות לו עוול (אין לו את היכולות המגוונות של לברון ו-וויד), ואם נתעלם מהציפיות המוגזמות שהוא יצר בזכות שנת הרוקי הגדולה שלו, נגלה שחקן מצוין שבשבועות האחרונים מבצע קפיצת מדרגה. כרמלו הוא אחד הסקוררים הטובים בליגה ויודע לעשות נקודות בכל דרך אפשרית, בכניסות לסל, בג'אמפים מבחוץ וגם בפוסט. ב-19 המשחקים האחרונים הוא קולע 29 נקודות באחוזים טובים, כולל 4 פעמים מעל 40, הרבה סלים גדולים במאני טיים ושני סלי ניצחון.

מייק ג'יימס (טורונטו):

נחשו מי מנצחת 8 מה-12 האחרונים שלה? כן, כן, זאת טורונטו. ההפסדים, דרך אגב, היו בסן אנטוניו, בדטרויט, בשיקגו ובבית לניו ג'רזי אחרי שלשת נצחון מטורפת של האקס הבוגדני וינס קרטר. ואת רצף ההצלחות הזה הראפטורס עושים עם לא יותר משלושה שחקנים וחצי. איך מסבירים את זה? בשתי מילים - מייק ג'יימס. הפוינט גארד שהגיע מיוסטון על תקן רול פלייר שקולע שלשה מדי פעם, התחפש לכבוד השנה החדשה לאולסטאר. ב-8 משחקים האחרונים הוא מספק 23.3 נקודות ו-8.4 אסיסטים, ויחד עם היכולת הקבועה של כריס בוש זה מספיק בשביל רצף הצלחות יפה.

ג'אמיר נלסון (אורלנדו):

סטיב פרנסיס עושה בעיות (נגיע אליו בהמשך), גרנט היל שוב פצוע ואורלנדו מפסידה 6 מ-7 ו-15 מ-21 המשחקים האחרונים ומצטרפת רשמית לנמושות הליגה. הסיבה היחידה שנותרה לאוהדי המג'יק לחייך היא העתיד המבטיח של שני שחקני השנה השנייה שלהם. דוויט הווארד ממשיך לבוא לעבודה כל ערב ומפחיד לחשוב איך הוא ייראה עוד שנתיים. נלסון, רכז בגובה 1.83 מ' שהיה מצוין במכללות והרשים בחצי השני של שנה שעברה, נעלם בצל של פרנסיס בתחילת העונה. בזמן האחרון הוא חוזר להראות מה הוא מסוגל (במקביל לדעיכה של סטיבי, ולא במקרה), וב-8 האחרונים הוא תורם 22.4 נקודות ומוסיף 6.8 אסיסטים ו-1.6 חטיפות.

כריס קיימן (הקליפרס):

הקליפרס בחרו את קיימן בדראפט המדהים של 2003 במקום השישי, לפני שחקנים כמו קירק היינריך וטי.ג'יי פורד, ובזמן האחרון הוא מתחיל להסביר מדוע ולמה. הסנטר הלבן מתקשה לשמור על יציבות ולא תמיד מרוצים מקבלת ההחלטות שלו, אבל מדובר במכונת דאבל-דאבל בהתהוות, בדיוק מה שהקליפרס צריכים כדי להשלים חמישייה קטלנית. ב-8 האחרונים יש לו 16.3 נקודות, 12.4 ריבאונדים ו-1.9 גגות, כולל משחק ה-22 ו-22 המפורסם נגד שארלוט. הקליפרס קצת נרגעו מהפתיחה החזקה, בעיקר בגלל הפציעה של מגטי, שלא עומד לחזור בקרוב, אבל העתיד נראה מבטיח עם קיימן ושון ליבינגסטון שמשחק כבר חודש רצוף בלי להיפצע (כן, הקליפרס ועתיד, בלי המילה שחור, באותו משפט).

מהמט אוקור (יוטה):

שתי הקבוצות הלוהטות של הליגה הן יוטה והניקס. על קירילנקו מדברים מספיק בזמן האחרון, על הניקס מדברים מספיק כל הזמן, אז בחרתי להפנות את הזרקור אל אוקור המצוין, שקצת נשכח בזמן האחרון למרות שהוא ממשיך בעבודה המצוינת. לרגע היה נדמה שפתיחת העונה הנהדרת של ממו הייתה עניין חולף, עכשיו כבר ברור שהוא כאן כדי להישאר וכדי להצדיק את החוזה הענק שלו. בחודש האחרון הוא מספק דאבל-דאבל כמעט קבוע, קולע שלשות, הולך לקו וגם מוסר המון (כמעט 18, 12 ו-4 אסיסטים ב-11 האחרונים). מאחר שבוזר לא עושה קולות של חזרה, הטורקי ימשיך להיות המוציא לפועל העיקרי ליד AK47. כרגע נראה שזה כל מה שהרוסי המעופף צריך.

סטיב פרנסיס (אורלנדו):

את האמת, סטיבי פרנצ'ייז היה אמור להופיע במשבצת הזאת בגלל היכולת העלובה שלו במשחקים האחרונים (11.5 נקודות, 2.5 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים ב-34 דקות למשחק בינואר). במהלך המשחקים האלה פרנסיס נראה חסר חשק, הרבה להתלונן על משחק ההתקפה של הקבוצה והרתיח את צוות המאמנים. כך שעוד לפני שסירב לחזור לדקות הגארבג' טיים בסיאטל והושעה על ידי הקבוצה, סטיבי רשם וי על עוד מאמן שאיתו הוא לא מסתדר. היכולת של נלסון בפוינט אמורה לשכנע את ראשי המג'יק להביא שוטינג גארד אמיתי במקום פרנסיס, השאלה היחידה היא מי תיקח אותו עכשיו.

דיימון ג'ונס (קליבלנד):

השבוע למדנו שגם דיימון ג'ונס אנושי. הוא הודה בזה בעצמו. הוא גם משוכנע שהוא עדיין קלע השלשות הטוב בעולם. הפציעה של לארי יוז הפכה את ג'ונס לשחקן חמישייה והייתה אמורה לתת לו צ'אנס להיכנס לעניינים בקליבלנד, אבל במקום שדרוג הוא הביא את היכולות העלובות שלו השנה לשפל חדש. ב-9 המשחקים האחרונים, "האנושי" קולע 2.8 נקודות ומוסיף 1.6 ריבאונדים ו-1.4 אסיסטים. בכל המשחקים האלה ביחד הוא קלע סל אחד לשתי נקודות וחטף כדור אחד. שלשות? 7 מ-37, לא יותר מאחת למשחק (אבל תהיו בטוחים שהוא חגג אותה כמו שצריך ודפק מבט רצחני לספסל היריבה). בשביל מה מחזיקים אותו על המגרש 24.3 דקות? שאלה מצוינת. שאלה אחרת: למה בחרה חברת הנעליים הסינית "לי נינג" להחתים דווקא אותו על חוזה שמן?

אל ג'פרסון (בוסטון):

לא צריך להיות קטנוניים, מותר לילד שמגיע מתיכון באמצע שומקום לקחת את הזמן בהתפתחות שלו, גם לתוך השנה השנייה. אבל מה לגבי קצת התלהבות, רצון, נחישות? בוסטון מגלה את כל הסימנים של קבוצה עייפה ומשועממת - לא יוצרת מומנטום (רצף נצחונות של 2 משחקים זה השיא בינתיים), מאבדת המון כדורים, יותר מדי משחקים בהם כל הקבוצה נותנת משהו כמו 3 חטיפות ו-2 גגות, מפסידה כמעט כל משחק צמוד, ופול פירס, שנמצא בעונת קריירה, מגלה סימני ייאוש. ככה לא נראית קבוצה עם עתיד מבטיח אלא כזו שצריכה טרייד דחוף. ג'פרסון, מתוקף מעמדו כצעיר המבטיח ביותר, אמור לספק הסברים. בינתיים בימים שהוא לא פוגע (ולא חסרים כאלה) הוא לא נותן אף סיבה אחרת להשאיר אותו על המגרש.

טרוי מרפי (גולדן סטייט):

לאט ובטוח הלוחמים נכנסים עמוק לתוך משבר רציני, עם 10 הפסדים ב-13 האחרונים בהם היריבות קולעות 107 נקודות ב-51 אחוז מהשדה. גולדן סטייט לא שומרת ולא חסרים אשמים: בארון דיוויס הוכיח שהוא שחקן הגנה נהדר בהורנטס, בעוד ג'ייסון ריצ'רדסון הוא אתלט מטורף ואין לו שום תירוץ לזייף בהגנה. שניהם מעדיפים, כנראה, להתמקד בחטיפות במקום בהגנה אמיתית. מרפי, מצידו, לא מספק את הנוכחות של ביגמן הגנתי (0.6 חטיפות, 0.4 בלוקים, שמירה אישית חלשה וצבע פרוץ). מכיוון שגם בהתקפה הוא איבד את הטאץ' בזמן האחרון (10.4 נקודות ב-31 אחוז מהשדה בחמשת האחרונים) הוא זוכה בתואר הלוחם הקר ביותר. יכול להיות שהשילוב של מרפי עם הרוקי אייק דיוגו לא מצליח והם קצת מפריעים אחד לשני.

בובי סימונס (מילווקי):

אפשר להבין את חוסר היציבות של הבאקס שמפסידים ארבעה מהשישה האחרונים (אבל ממשיכים לנצח כל משחק צמוד). מדובר בקבוצה צעירה שהחליפה 80 אחוז מהחמישייה בקיץ. אין בעיה לסלוח לבוגט ולפורד על תקופות רעות מדי פעם, זה אופייני לרוקי ולשחקן שחזר מפציעה של שנה וחצי. לסימונס קשה יותר לסלוח, בעיקר כי הוא אמור היה להיות העוגן היציב ביותר בקבוצה. בקליפרס בשנה שעברה הוא הופיע כמעט לכל משחק, במילווקי הוא מגיע לעבודה פעם בשבוע. 11.9 נקודות, ירידה חדה באחוזים ויותר מדי משחקים של 10 נקודות ומטה זה ממש לא מה שציפינו לראות מהשחקן המשתפר של שנה שעברה. שיגיד תודה שלא לוקחים לו את הפרס.