התחנה האחרונה?

בגיל 32 כריסטיאן ויירי לא מוכן להשלים עם כל הליחשושים מאחורי גבו. ליחשושים שמספרים שהוא שחקן גמור, שחקן שהרס לעצמו את הקריירה, שהחליף יותר מדי קבוצות, שרדף יותר מדי אחרי הכסף, שלא השיג את כל מה שיכול היה להשיג. אחרי שנבחר לפני כחודשיים ל"פלופ של השנה" באיטליה ו"לשחקן הכי גרוע", ויירי הבין את הרמז. אלא שאז הגיעה עוד אחת מההחלטות המוזרות שלו, לעבור עוד קבוצה ולחתום במונאקו, מה שחיזק את הרושם ממנו ויירי מנסה להיפטר.

בניגוד מוחלט לדעה הרווחת באיטליה, "בובו" עדיין מאמין שהוא יכול להיכנס לסגל של מרצ'לו ליפי בנבחרת איטליה, ולהיפרד מהכדורגל במונדיאל אחרון. השיקול הזה, מעבר לששת החודשים העלובים שהיו לו במילאן אליה הגיע מאינטר, הוא שהנחה אותו לארוז בפעם העשירית את המזוודות ולנחות במונאקו. אם תרצו, מדובר בעוד אחת מהבחירות המוזרות שלו, אלו שגרמו לנו לחוש במשך שנים שבזבז את הקריירה והכישרון יוצא הדופן שלו. נכון, ויירי יכול לעשות בריביירה קאמבק מרשים בסגנון מוריינטס, ולהגיע באמת למונדיאל. מצד שני, יותר הגיוני לומר שזאת כנראה שירת הברבור של אחד החלוצים הכי מרשימים שידע הכדורגל האירופי ב-15 השנים האחרונות.

"מונאקו היא האופציה הטובה ביותר לרכוש לי דקות משחק, וזה הדבר היחיד שמעניין אותי. אני חייב לשפר את סיכויי לשחק במונדיאל הקרוב", תירץ ויירי אחרי מעמד החתימה.

אלא שגם התפתחות בלתי צפויה בה ויירי יחזור לכושר בו היה כששיחק באתלטיקו מדריד, בשורותיה כבש 24 שערים ב-24 משחקים, לא תסלול לו את הדרך הבטוחה לחוד של הסקוואדרה אזורה, אותו מאיישים סקוררים כאלברטו ג'ילארדינו, לוקה טוני ופרנצ'סקו טוטי. אולי חסד הנעורים ששומר לו ליפי, האיש שגילה אותו בזמן ששיחק באטלאנטה והביא אותו ליובנטוס, יסדר לו למרות הכל מונדיאל של פרידה.

"בובו" למד את מלאכת הנדודים כבר בילדות. הוא נולד בבולוניה ועבר יחד עם משפחתו לסידני כשהיה בן 3, שם שיחק אביו בקבוצה מקומית. למרות שגם אחיו היה שחקן בסגל הרחב של נבחרת אוסטרליה, ויירי דווקא נמשך יותר לקריקט, ולולא התערבות האב, החלוץ הגבוה והפלייבוי הסורר היה מוצא את עצמו מתהלך בסוודר לבן ומחבט בידו.

אחרי ששיחק בקבוצות ילדים אוסטרליות חזר ויירי עם משפחתו לאיטליה והחל לגלות את הכדורגל האיטלקי, בו נדד בין טורינו, פיזה, ראבנה ואטאלנטה, עד שנחת אצל ליפי ביובה והפך לג'וקר הגדול שעולה מהספסל. שם הוא גם פגש את גי'אנלוקה ויאלי, החלוץ בו ראה בובו מודל לחיקוי. אחרי עונה אחת בה כבש 8 שערים עבר ויירי בעונת 1997/8 לליגה הספרדית, שם קרע רשתות בקצב מטורף במדי אתלטיקו מדריד, והפך בעיני רבים לחלוץ הטוב בעולם.

"בובו הוא מפלצת!", אמר עליו פעם פרנצ'סקו טוטי. "הוא נחוש יותר מכל אחד אחר שאני מכיר בנסיון להשיג את המטרה. אני אוהב את הכוח שלו, את יכולת הנגיחה שלו ואת רגלו השמאלית הקטלנית. הוא גם אחד הבודדים שיכול ליצור לעצמו מצב לכיבוש".

ובובו באמת היה כזה בתקופת השיא שלו: שחקן גבוה וחזק בצורה בלתי רגילה, שיכול לישון במשך משחק שלם ופתאום כהרף עין, מכדור אחד ארוך שנראה אבוד, לייצר שער קטלני. בתקופה ההיא הוא היה אימת כל ההגנות. "אם תשאלו אותי על שיתוף פעולה, אז כריסטיאן ויירי הוא השחקן שאיתו אני רוצה לשחק יותר מכל", התבטא רוד ואן ניסטלרוי בעניינו. "אנחנו נהיה הצמד המושלם ויהיה מגניב אם יקראו לנו 'צמד הוי'".

אבל ויירי ורוד אף פעם לא חברו לשחק ביחד. סכסוך מתוקשר עם רדומיר אנטיץ' באתלטיקו מדריד החזיר את ויירי ללאציו, ומשם לאינטר הקבוצה איתה הפך להיות מזוהה יותר מכל, ובה בילה לראשונה בקריירה תקופה ארוכה של שש עונות - עקרות מתארים. ויירי אמנם הרשים באינטר, אבל דווקא הדבקות הממושכת בקבוצה המקוללת והלוזרית, הוכיחה עד כמה ההחלטות שקיבל פוגעות בקריירה שלו.

"כאשר הגעתי לאינטר, למדתי עד כמה קל יכול להיות המשחק", סיפר עליו הרנן קרספו, היום בצ'לסי. "ההקלה שלי היתה לשחק לצידו של ויירי. ברחבה הוא כמו מגנט: זה נראה כאילו לא הוא רודף אחרי הכדור, אלא הכדור רודף אחריו".

בשש העונות באינטר כבש ויירי 113 שערים, והפך לשחקן מטרה בחוד של נבחרת איטליה, בשורותיה כבש 5 שערים במונדיאל 98 ו-4 שערים במונדיאל 2002, טורנירים בהם נחלה הסקוואדרה אזורה אכזבה. ויירי אף זכה לכבוד לכבוש את השער האלף של נבחרת איטליה בכל הזמנים.

אך גם המספרים האלה לא הצליחו לרכוש עבור החלוץ מבולוניה את מקום הכבוד בו יכול היה לזכות בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי, אם היה עושה את הבחירות הנכונות. אולי תקופת התבגרותו באוסטרליה, הרחק מהמסורת של ארץ המגף, גרמה לו לרדוף אחרי התהילה, ויותר מכך, אחרי הכסף. עד שהגיע לאינטר בעונת 1999/2000, שם הפך לשחקן היקר ביותר בעולם באותה תקופה, נדד ויירי לכל מועדון שהיה מוכן לעלות את שכרו. כך מוצא את עצמו ויירי בגיל 32 במילאן של שבצ'נקו, אינזאגי וג'ילארדינו. אולי המטרה היתה להתפשר על דקות המשחק כדי להניח סופסוף בארון תואר משמעותי כמו אליפות, אשר את טעמה טעם רק בעונה היחידה אצל הגברת הזקנה. אלא שאליפות עם מילאן לא תהיה לו, וכנראה גם לא במונאקו.

בניגוד להערכה לה זכה ויירי לאורך הקריירה במגרש, האוהדים מעולם לא התלהבו מהחלוץ הבעייתי, שהופיע במדורי הרכילות באופן קבוע והחליף דוגמניות איטלקיות כמו חולצות. עיתונים באיטליה אף סיפרו שהמעבר שלו למילאן היה חלק ממסע יחצ"נות לקידום בר במילאנו, שפתח עם פאולו מאלדיני.

"הוא רצה לשחק עוד במטרה להשתלב בסגל של איטליה למונדיאל והוא הדגיש את זה כשביקש להצטרף אלינו לפני חצי שנה", חשף סגן נשיא מילאן, אדריאנו גאליאני, לאחר עזיבתו של החלוץ, "אבל לא התחייבנו לשום דבר כזה. אין אצלנו מקומות בטוחים בהרכב. אפילו מרקו ואן באסטן לא קיבל יחס כזה כששיחק בסן סירו. ויירי היה מאוד מאושר במילאן, אבל הוא רוצה לשחק יותר וההחלטה התקבלה על דעת שני הצדדים".

כמו אנטוניו קסאנו שעבר לפני שבוע לריאל מדריד, גם ויירי עזב את איטליה בשביל להיוולד מחדש ולמשוך את תשומת הלב של ליפי, שכבר הבטיח לשחקן שיגיע לריביירה הצרפתית בשביל לצפות בו בפעולה.

למרות הציטוטים בכלי התקשורת והרושם שהוא משדר כלפי חוץ, לפי חלק מהדיווחים ויירי לא רצה להגיע לצרפת, וחבריו לקבוצה מעידים על כך. "דיברתי איתו והא מאוד מאוכזב, עבורו זה הפסד, אבל הוא רוצה להיות שחקן הרכב ולהרגיש חי. לכן הוא עבר", סיפר ג'נרו גאטוסו.

אלמלא הרצון העז להמשיך ולהוכיח לעולם שויירי עוד כאן, סביר להניח שהחלוץ היה גווע לאיטו בעוד קבוצה בינונית. גם הקשר האיטלקי של מונאקו שיכנע את בובו לעשות את הצעד. פרנצ'סקו גודולין האיטלקי, שמחזיק בשרביט האימון, ומרקו די ואיו, חלוץ יובנטוס לשעבר, שהובא למועדון על ידו, יתנו לויירי את תשומת הלב שהוא צריך. אולי רחוק מהציבור האיטלקי והדור הצעיר של החלוצים האיטלקים שמתפתח סביבו, יוכל ויירי להמשיך ולחיות בעולם משלו, ולחלום על המונדיאל. מי יודע, אולי ההחלטה האחרונה שלו תתברר כנכונה ותכניס אותו להיסטוריה, כפי שקרה לחלוץ איטלקי אחר, פאולו רוסי ב-1982. איכשהו, קצת קשה להאמין.