חואן רומאן ריקלמה וליונל מסי (חמי אוזן)
תקוותי העצורה לשנת 2006, נושאת עיניה בעיקר לחואן רומן ריקלמה וליאונל מסי. 20 שנה אני מחכה לרגע הזה, אבל כאשר אני רואה את ריקלמה ומסי מלטפים את הכדור, איכשהו עולה מתוך הבטן תחושה קלה שאולי זה הגיע. במונדיאל מקסיקו 86' הייתי בסך ילד בן 11, ללא אישיות מעוצבת, ללא רגשות מפותחים, ללא השקפת עולם או דרך חיים, ילד בן 11 שהתאהב ללא סיבה בנבחרת עם חולצות התכלת-לבן ומשורר ספורט עם ספרה מספר 10 על הגב. אותו ילד בן 11 לא ידע שמאז צפויות 19 שנים מרות, כשצלו של אותו מספר 10 מסרב לעזוב את הנבחרת האהובה עליו. הפנדל המפוקפק של ברמה בגמר 1990, פרשת הסמים של מראדונה ב-1994, ההחמצות האיומות של אורטגה ברבע הגמר נגד הולנד ב-1998.
כמו כל אוהד שחושב דרך הלב, הנבואות האופטימיות לקראת מונדיאל 2002 הצליחו לסחוף גם אוהד פסימיסט כמוני. ההצלחה של ארגנטינה בבית המוקדם לא עשתה עליי רושם מיוחד, כפי שיעיד ארכיון עיתון "העיר". ידעתי כי כל עוד דור הלוזרים שירש את מראדונה, אורטגה, ורון, בטיסטוטה (הסליחה עם מעריציו) ותאומו קרספו, מטיל עדיין את אימתו ועד שלא ייעלם מהשטח, ארגנטינה תמשיך ליפול ברגעי האמת. כמובן שהידע המוקדם, שקיים אך ורק במוחו המתייסר של האוהד, לא עזר לי כאשר שריקת הפתיחה ביפן התקרבה. כמו נער מאוהב, מיד רכשתי טלוויזיה חדשה, חולצת תכלת עם הסמל הנכון והאמנתי לכל הפרשנים. על מה שקרה מאותו רגע ועל זהותה של הזוכה במונדיאל אני לא מעוניין להרחיב את הדיבור.
ההדחקה הסתיימה בעונה שעברה, כאשר נדמה היה לי שנתקלתי במשיח. הוא לבש את החולצה הצהובה של ויאריאל, חואן רומן ריקלמה שמו, הכדורגלן הטוב בספרד אחרי רונאלדיניו. כמו הגדול מכולם של ברסה, שזמן ההבשלה שלו כלל שנתיים חלשות בפאריס סן ז'רמן ושנה ראשונה סבירה בקטלוניה, נראה כי גם ריקלמה התחיל להתאקלם באטמוספירה האירופית. זה אומנם לא היה הטאץ' של הגאון ברזילאי, אבל זה היה הדבר הכי קרוב אליו ואחד היחידים שיכולים לתת לו פייט במונדיאל הקרוב. מסירות א-לה זידאן, כדורי עונשין סטייל בקהאם ודריבל בסגנון רוביניו. שחקנים אחרים, במיוחד ארגנטינאים, היו מתמוטטים אחרי השנה הראשונה שלו בברסה, אבל ריקלמה הצליח לקום מהקרשים.
ואז ראיתי את מסי, קודם באליפות העולם לנוער ואחר כך בברסה. מסי הוא אולי הדבר הכי קרוב לדייגו המקורי, ולו רק בגלל האופי. איכשהו, למרות שכבר הרגשתי ככה עם אנדרס ד'אלסנדרו, משהו בחוצפה של הילד, באומץ, בחזון, ביומרה, נראה כמו משהו אחר, להבדיל מכל הכוכבים הצעירים שיוצאים מארגנטינה וחוזרים עם הזנב בין הרגליים. הרבה זמן אני מנסה לפענח מדוע כשרונות ברזילאים צעירים מגשימים את עצמם הרבה יותר מארגנטינאים באירופה, עד שנתקלתי בסיפור החיים של מסי, שנתן לי אולי רמז מעומעם. אולי זה הבית בארגנטינה? אולי העובדה שמסי גדל בספרד העניקה ערך מוסף לאופי המיוחד? הצורך להוכיח ולשרוד היה מה שהחזיק אותו מהרגע שהוא הגיע לחצי האי האיברי כדי לקבל טיפולים רפואיים ועד למשחק הבכורה בקאמפ נואו. ברור, אין בכך שום דבר בדוק, אבל זה נראה לי כמו ההבדל העיקרי בין מסי לבין סביולה, ד'אלסנדרו, מרטין פאלרמו ודומיהם. ריקלמה לפחות הצליח להתרומם ברגע האחרון.
וככה, הגעתי למצב שכבר כמה חודשים אני מפנטז על שחזור הקיץ המתוק ההוא מ-1986, למרות שהמונדיאל נערך על אדמת אירופה, עליה לא זכתה אף נבחרת דרום אמריקאית מאז 1958. עם מסצ'רנו מאחורה וקרלוס טבס מקדימה, משהו בפנים אומר לי שהפעם אולי זה יקרה, להבדיל מהתחושה לפני 2002. למרות שבדרך אל אושר ניצב השחקן הטוב בעולם, רונאלדיניו, נדמה שמסי את ריקלמה יכולים להיות תשובה הולמת.
טל בן חיים (שחר פרנהיימר)
לפני קצת יותר משנה יצא טל בן חיים למחנה אימונים של בולטון בפורטוגל כנבחן מן השורה בסגל של סם אלרדייס. פרשנים ישראלים רבים הרימו גבה בציניות אופיינית ולא נתנו לבלם הצעיר סיכוי להצליח. בן חיים לא התייחס, ארז מזוודה ועבד קשה עד שהשיג חוזה במועדון בינוני בפרמייר ליג. בן חיים ידע שהחוזה עדיין לא מקנה לו מקום בהרכב, אז הוא חיכה לצ'אנס, שהגיע עם פציעתו של אחד משחקני ההגנה. מאז הבלם מראשון לציון לא איבד את חולצת ההרכב, והפך להיות השחקן הכי יציב במערך של הוונדררס.
גם בקמפיין הנבחרת האחרון היה לבן חיים פרק מרכזי. הפתיחה המסחררת של יוסי בניון והוותק של אבי נמני טשטשו את מה שבלט במשחקים ובאימונים: המנהיגות בסגל באה דווקא מהקו האחורי. בן חיים עמד במרכז הבונקר של גרנט, ושיחק תחת לחץ, בקור רוח של שחקן עם עשר שנות נסיון בליגה אירופית. באימונים הוא לא התבייש לסחוב את המים, אבל גם להעיר ולכוון. בניגוד לשחקן הישראלי הממוצע, הוא מעולם לא מעגל פינות.
השנה הגדולה של בן חיים עברה מתחת לרדאר, למרות ההישג המרשים שלו: הוא הצליח לתפוס מקום של קבע בקבוצה בליגה האנגלית. את החשיפה הוא קיבל רק בזכות התקריות שבהן הסתבך, עם ווין רוני, דויד טרזגה ומיקל אסיין. לפני שבועיים התחילו לצוץ שמועות על מעבר אפשרי לצ'לסי, אולי כבר בחלון ההעברות הקרוב, שמצאו את אותם אנשים שהרימו גבה לפני קצת יותר משנה לא מוכנים. את אלה שעוקבים אחרי השחקן הבשורה לא הפתיעה כלל. בן חיים הוכיח בעקביות תכונות הכרחיות לבלם ברמות הגבוהות ביותר: פיזיות (הוא עובד על עצמו חזק מאוד גם בפגרה), מהירות סבירה עם הכדור ובלעדיו, קריאת מהלכים והבנת משחק, שליטה טובה בכדור יחסית שחקן בעמדתו, יציאה נכונה עם הכדור קדימה ואחריות שבאה לידי ביטוי במינימום טעויות. הסגולות הללו לא נעלמות מעיני המאמנים באנגליה, ויחד עם גילו הצעיר הופכות את טל בן חיים להשקעה כדאית גם עבור המועדונים הגדולים באמת.
יוסי בניון בינתיים מדשדש בווסטהאם אחרי פתיחת עונה מבטיחה, ומתקשה לפתח יציבות (עוד לפני הפציעה). כל זה לא הפריע לו לקבל קרדיט על הכשרון הגדול שלו ולהפוך לכוכב על בישראל ושם אטרקטיבי באנגליה. בן חיים לעומתו, עדיין לא מקבל את ההערכה לה הוא באמת ראוי. גם אם לא יעבור לצ'לסי בינואר, הוא ימשיך לעבוד קשה בבולטון וסביר מאוד להניח שנראה אותו, במוקדם או במאוחר, באחת מקבוצות הצמרת בפרמיירליג. בן חיים הוא השחקן הישראלי הטוב ביותר כרגע, והוא מנפץ ברגליו את כל הקלישאות על השחקן הישראלי העצל והלא אחראי. דבר אחד בטוח: ב-2006, כשבן חיים יגיע לגבהים שרק הוא חלם עליהם, כבר אי אפשר יהיה להתעלם ממנו.
יוגב אוחיון (שגיא ניר)
הרכז כחול-לבן נחשב תמיד לבאנקר של הכדורסל הישראלי. "מגדלים" כמו תנחום כהן-מינץ או תומר שטיינהאור גדלו פעם בדור, אבל רכזים היו כאן מכל טוב. השנים חלפו, הכדורסל הפך מתוחכם ואתלטי יותר, חוק בוסמן פרץ את הגבולות ומספר הזרים בקבוצות גאה. האינפלציה של הרכזים הזרים, אמריקאים בדרך כלל, הביאו לשחיקה במעמדו של הרכז המקומי. פרישתם של גיא גודס, עודד קטש ודורון שפר, וחיפוש ההזדמנות של ליאור ליובין ודרור חג'ג' באירופה, רוקנו את המאגר והפכו את העמדה הזו למדוללת מאי פעם. את התהליך הזה אמור לעצור בשנים הקרובות ילד מקרית שמונה, יוגב אוחיון, אבל קל זה לא יהיה.
חוכמת המשחק ויכולת המסירה הנדירה של יוגב אוחיון הופכות אותו לרכז בנשמתו, עובדה המייחדת אותו בעולם הרכזים המודרני, המתבסס על סקוררים מובילי כדור. האתלטיות, החוש לחטיפות כדורים והתרומה בריבאונד ובחסימה עזרו לו להיות עילוי בגיל הנוער, אז סיים משחקים רבים עם טריפל-דאבל, ואף זכה באליפות בתי הספר עם מקיף עמק החולה בעונה שעברה. "הוא הרבה יותר טוב מעודד קטש בגילו", התלהב פעם מנהל הגליל עמית גל, אבל שכח שהנשק העיקרי של קטש היה יכולת קליעה פנומנלית והטעיות גוף מדהימות, חומר שלא מצוי בארסנל של ההבטחה הגלילית החדשה.
בגליל מודעים ליהלום שיש להם בידיים. בקבוצה הצפונית, שאוהבת להתהדר בכינוי "חממת שחקנים", ייעדו אותו לתפקיד הרכז המחליף, אבל העובדה כי הרכז לכאורה, ג'יי סטרייט, התברר כקלעי שלחה את אוחיון לקדמת הבמה. אבל ההזדמנות שהפכה אותו לרכז פותח בליגת העל, חידדה את הבעיות העומדות בדרכו של יוגב לפסגה. היתרון האתלטי שלו הצטמק מול הרכזים האמריקאים. החולשה היחסית ביכולת הקליעה הובילה לחוסר יציבות: ערבים של 24 נקודות מול הפועל תל אביב, אבל גם לכאלה של 2 בלבד מול בני השרון. יתרון הפיסיות והאינטנסיביות מגיל הנוער כבר לא רלוונטי והשאיר את יוגב עם נתוני הרכז הטבעיים, שלפחות לגביהם הוא יכול לישון בשקט. בפגרת הקיץ הקרובה הוא יצטרך לשפר את הנקודות החלשות שלו. הצרה היא שריבוי הטורנירים והמשחקים של הנבחרות הצעירות מחודש יולי עשויים לגרום לו לעיכוב בתוכנית.
הבעיה לא מסתיימת ביסודות. אוחיון הוא שחקן כדורסל מוכשר, אבל לא בטוח שלכדורסל הישראלי, במצבו הנוכחי, יש מה להציע בעבורו. גליל עליון טרם גיבשה הרכב סופי, הובסה ע"י מכבי פ"ת מהלאומית וסובלת מחוסר יציבות מקצועי וניהולי. שאר הליגה מנוהלת בצורה דומה, ובמכבי ת"א ובהפועל ירושלים לא יהיה לאוחיון מקום בקרוב. כדי לממש את הפוטנציאל ולהתעלות לרמות הגבוהות באמת, ייתכן מאוד שאוחיון יצטרך ללכת בדרכו של יותם הלפרין - לאירופה. הליגה אולי תסבול, אבל הכדורסל הישראלי ירוויח.
לברון ג'יימס (גיל קדרון)
כשהעורך ביקש ממני לבחור את איש השנה הבאה ב-NBA, הבחירה נראתה טבעית, אפילו בנאלית. אין באמת ספק מיהו הכוכב הגדול ביותר בליגה כיום, מי השחקן הטוב ביותר, הכשרוני ביותר, בעל מגוון היכולות הרחב ביותר, מי משלב גם עוצמה וגם מהירות, גם אתלטיות וגם יסודות כדורסל, מי גורם למשחק הזה להראות כל כך קל עד שיש מי שנדמה להם שמדובר בגבר שמשחק עם ילדים, וזאת למרות שההיפך הוא הנכון. עד סוף השבוע הזה, בו חוגג לברון ג'יימס יום הולדת 21, הוא עדיין צריך להזמין שירלי טמפל, הבירה השחורה של האמריקאים, בכל פעם שהוא נכנס לפאב.
אתם לא צריכים אותי כדי לדעת שג'יימס הוא הצלחה מסחררת, אבל הדבר המדהים ביותר בפנומן הזה הוא שכשהוא הגיע לליגה לפני שנתיים וחצי, הציפיות ממנו היו כל כך גבוהות, שכמעט לא היה לו סיכוי לעמוד בהם. למרבה הפלא, ההתקדמות שלו עולה על כל התחזיות. לא מדובר ב-30 הנקודות שהוא קולע למשחק ב-49.7 אחוזים מהשדה (השחקן האחרון שקלע 30 באחוזים טובים יותר מ-50 היה אחד, מייקל ג'ורדן), זה גם לא רק בגלל האסיסטים (5.6) או הריבאונדים (6.2) או החטיפות (1.7), אלא בעיקר כי נראה שבכל פעם שהכדור אצלו ביד, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. כשבא לו להגיע עד הסל, הוא יחלוף בקלילות על פני השומר שלו שתמיד יהיה קטן יותר, ולפיכך הייתם מצפים שגם זריז יותר ויתעופף לדאנק מהדהד. בפעמים אחרות הוא יחפש את חבריו לקבוצה בכל הזדמנות, וגם ימצא אותם פנויים מעבר לקשת השלוש או לשתי נקודות קלות מתחת לטבעת. בכל פעם שהכדור לא נמצא אצלו ביד מדובר בכישלון אישי של המאמן מייק בראון, שטרם לא הצליח לצרוב בתודעת חניכיו שרק איש אחד יכול להוליך אותם אל הארץ המובטחת. בראון אחר, לארי, שילם על ספסולו של ג'יימס באובדן התואר האולימפי באתונה.
במאי השנה הבאה לברון ישחק לראשונה בחייו בפלייאוף, וגם יהיה השחקן הצעיר ביותר אי פעם שמניף את תואר ה-MVP. יהיו לו עוד הרבה כאלו בעתיד, והשיא של קארים עבדול ג'באר, שעומד על חמישה, צפוי להישבר. יותר מסיבוב אחד לברון כנראה לא יעבור ב-2006, אבל זה לא ימנע מהעולם כולו להסתכל על הביצועים שלו בזכוכית מגדלת. באזזז שכזה לא היה מאז ג'ורדן, אבל העובדה שאנשים הפסיקו להשוות בין השניים רק מראה כמה ג'יימס הצליח כבר להטביע את חותמו על הליגה הטובה בעולם. אין באמת למה לחכות, העתיד כבר כאן, והוא מעולם לא נראה טוב יותר.
רג'י בוש (דוד רוזנטל)
עניין כזה לא היה ב-NFL שנים ארוכות. עוד לפני השבוע האחרון של העונה כבר מדברים על דראפט השחקנים הבא, במאי 2006. ושם אחד עולה יותר מכולם: רג'י "הנשיא" בוש. בוש, הרץ האחורי של אוניברסיטת סאות'רן קליפורניה שזכה בדצמבר בתואר ה"הייזמן" (המוענק לשחקן המכללות המצטיין בכל שנה), נראה כבר עכשיו, בטרם דרכה כף רגלו במגרשי הליגה המקצוענית, כדבר הבא. באנלוגיה לסרטי פעולה, הוא שילוב של שוורצנגר, ואן דאם וסטאלונה (צ'אק נוריס נשאר במודע בחוץ). הוא רץ, תופס ומהיר כשד, שחקן שהוא בבחינת החבילה המושלמת.
הכינוי של בוש הושאל, כמובן, מהנשיא המכהן, אבל דומה שבחודשים האחרונים מופיע שמו בכותרות כמעט באותה תדירות של ג'ורג' דאבל יו, ובניגוד לאיש מטקסס, בעיקר בהקשרים חיוביים. עד כמה גבוה ההייפ סביבו תעיד העובדה שמשחק הנעילה בין סן פרנסיסקו פורטי ניינרס ליוסטון טקסאנס, שתי קבוצות תחתית מנמושות הליגה, זכה לכינוי "בוש בול" הההתמודדות שתכריע לאן יילך ה"פרס" בעוד מספר חודשים. בפוטבול, בניגוד לכדורסל, הדירוג לדראפט לא נקבע על ידי הגרלה, כי אם על ידי יחס הפוך לתוצאות. דהיינו, הקבוצה שסיימה במאזן הגרוע ביותר היא זו שתבחר ראשונה, האלופה בוחרת אחרונה. הפסד של יוסטון יקנה לה את הזכויות על בוש, כשהפסד של הניינרס ייתן להם סיכוי, אם כי קלוש, לזכות בבונוס הגדול של חודש מאי.
בוש גמא מספרים מפלצתיים של 1,658 יארד ריצה ב-15 משחקים העונה, יותר מ-10 יארד לנשיאה. בתחילת ינואר הוא ישחק עם יו.אס.סי. בגמר המכללות מול טקסס, ואמריקה מחכה להתמודדות הזו אפילו יותר מפלייאוף המקצוענים, שיחל באותו שבוע. ולמי שחושב שאנחנו מנפחים, רק נציין שכבוד הנשיא זכה במקום השני בתואר "ספורטאי השנה" של האסושיאייטד פרס. אחרי לאנס ארמסטרונג, כשהוא מקדים את טום בריידי, טים דאנקן, וגם את השחקן הטוב ביותר בפוטבול פייטון מאנינג.
אז מה יקרה עכשיו עם בוש? הציפיות גבוהות ועלולות להוביל להתרסקות. עם זאת, היו שחקנים, כמו למשל ג'ון אלוויי, ארל קמפבל, או ג'יי סימפסון, ג'ו ניימת' או פייטון מאנינג, שנחשבו בעלי פוטנציאל, נבחרו ראשונים והצדיקו את הציפיות מהם. מצד שני, היו גם שחקנים דוגמת ראיין ליף, שנאבק עם מאנינג על המקום הראשון בדראפט של 99', עזב אחרי קריירה של שלוש שנים בלבד בליגה ונהיה שם נרדף לבדיחה. היו גם יוצאי דופן כצ'רלי וורד או אריק קראוץ', שזכו בהייזמן וכלל לא הגיעו לליגה המקצוענית. בסופו של דבר, בוש יהפוך לסחורה חמה יותר אפילו ממייקל ויק עוד בטרם פסעה רגלו במגרשים. הוא יהיה נתון תחת זכוכית מגדלת תמידית, היכן שלא ישחק. אם הוא ייכשל - יהיה מעניין, אם יצליח - יהיה מרתק עוד יותר.