מחיר האושר

לארי בראון מרוויח עשרה מיליון דולר, אבל הוא לא מאושר. דברים ברוח זה נכתבו פה לפני מספר ימים. שזה כמו לכתוב שעמיר פרץ הוא ראש העבודה אבל הוא עדיין לא אשכנזי. זה לא שייך. האושר לבראון הוא כמו ווינריות לשמעון פרס. הוא לא קיים בגנים.

אבל מעבר לנסיון המופרך לקשר בין משכורת לאושר, הרי שההנחה הזאת, בעיקר השנה, היא פשוט לא נכונה. מי שיסתכל על קריירת האימון של בראון יגלה שהוא רודף אחרי לימוד, לא אחרי הישגים ובטח שלא אחרי כסף. מהבחינה הזאת זו יכולה להיות השנה המאושרת בחייו של המאמן.

בראון הוא, קודם כל, מורה. הקריירה שלו פרחה במכללות וחלום חייו הוא לא אימון הניקס אלא מכללת צפון קרולינה. הוא חידש את UCLA בעידן פוסט-וודן, הוא לקח אליפות עם קבוצה בינונית בקנזס והוא הדריך עשרות שחקנים במנטרת ה"לשחק כדורסל נכון" שלו.

הרדיפה של בראון אחרי כדורסל נכון ולימודו ולא אחרי הישגים ברורה יותר כשמסתכלים על שני תפקידי האימון האחרונים שלו: היחסים שלו הידרדרו בפילדלפיה אחרי שהוביל קבוצה בינונית (אבל עם מספיק שחקנים שמשחקים כדורסל נכון כמו אריק סנואו, ארון מקי וראג'ה בל) לגמר הפלייאוף. בדטרויט היה לבראון סגל שלם ששיחק כדורסל נכון, אבל אחרי שהוא לימד אותם את הצעד הנוסף, בראון השתעמם. לא היה לו מה ללמד שם ומיליצ'יץ' לא רוצה ללמוד. ולא נזכיר כאן אפילו את הפיאסקו עם צוות הפרימדונות באתונה.

התפקיד הנוכחי של בראון יכול להיות, אחרי הכל, תפקיד חייו. שמונה מתוך 15 שחקני הסגל של הניקס הם בני עשרים וחמש ומטה. שניים מהשחקנים המבוגרים יותר, אנטוניו דיוויס ומאליק רוז, יעזרו לבראון ללמד: את נייט רובינסון איך לתעל את הטמפרמנט שלו לפרקט, את טרבור אריזה איך להפוך את האתלטיות שלו למפלצת הגנתית (תחשבו ברוס בואן), את ג'קי באטלר ואדי קארי איך להפוך את הצבע לאיזור הפרטי שלהם. את צ'אנינג פריי אין מה ללמד.

את הקריירה של בראון בניקס (אם תשרוד) צריך יהיה לשפוט החל מהשנה הבאה, אולי אפילו זאת שאחריה. עד אז בראון יעשה את מה שהוא עושה הכי טוב: ללמד כדורסל. בינתיים הוא יצטרך לשרוד את הניהול השערורייתי של איזייה תומאס ולנצח בתחרות האיש הכי פחות מרוצה בגארדן, תחרות צמודה בין בראון לפוינט גארד שלו.