בתור ילדים, יש כמה אפשרויות שבעזרתן אנו בוחרים קבוצה לאהוד. האופציה הפופולרית ביותר היא הסביבה, קרי אם אבא או החברים אוהדי בית"ר, אז גם אני אוהד בית"ר; אם אני גר בכפר סבא, אז אני אוהד הפועל כפר סבא. אפשרות נוספת היא בחירה בקבוצה הראשונה שאותה ראית משחקת. כמו במקרה הקודם, אם נפלת על קבוצה מסריחה, אתה תקוע איתה עד הסוף המר.
לבארסה הגעתי בדרך השלישית והנפוצה לא פחות צפיתי בטלוויזיה בתחילת שנות ה-90, וזו הייתה הקבוצה ששיחקה את הכדורגל הטוב והמהנה ביותר. ברגע שגיליתי שאח שלי אוהב את ריאל מדריד, או אז בכלל נהייתי קטלאני בדם, שמזמזם את ההמנון של הבלאוגראנה בשנתו. אבל אחרי ירח דבש נפלא שנמשך עד 1994, חלה הידרדרות קשה, למעט שתי עונות טובות תחת לואי ואן חאל, וחיי כאוהד בארסה הפכו לקשים ביותר. במקביל, הלבנים השנואים מהבירה, והמשת"פ שלהם מבית, בשר מבשרי, הרימו גביעי אירופה וצלחות אליפויות ופיזרו חיוכים גלקטיים לכל עבר.
כל זה הגיע לסיומו בשנה מופלאה אחת, הלוא היא 2005, שהייתה אחת הגדולות ביותר של ברצלונה מאז ומעולם, והשנה המאושרת ביותר שלי באופן אישי כאוהד הקבוצה. סוף סוף הגיעה אליפות, ועוד איזו אליפות, אחרי שש שנים קשות ללא תואר. מסתבר שאני לא לבד: ולפי סקר בעמודי הכדורגל העולמי של וואלה! ספורט, עבור 41 אחוזים מבין 9,000 המצביעים, בארסה היא הקבוצה האהודה בעולם. מנצ'סטר יונייטד תפסה את המקום השני עם 16 אחוזים בלבד, בעוד ריאל וליברפול השתרכו מאחור במקום השלישי יחדיו עם 11 אחוז כ"א.
מה בין הפועל ת"א לברצלונה?
בגלל שבחרתי קבוצה מהטלוויזיה, ולא משום סיבה מהותית, בכל פעם שאני רואה משחק של קבוצתי האהובה אני מודה לאלוהיי על המזל שנפל בחיקי לאהוד דווקא את ברלצונה, ולא את מדריד, למשל. בעוד בבארסה פועמים ערכים של שמאל ליברלי, סוציאליסטי ושלומניקי, ריאל היא הקבוצה של המדינה, מעוז הלאומנות, השמרנות והקפיטליזם חסר המעצורים. וזה לא הכל, מכיוון שעברתי בשנים האחרונות תהליך מואץ של "דה-מכבי תל אביביזציה", הייתי מתקשה להשלים עם הגישה של דון פלורנטינו פרז הכוחני ועם המסדר הגלקטי של הסנטיאגו ברנבאו.
מצד שני, גם הבלאוגרנה הם אימפריה בפני עצמם, אבל ההבדל הוא שלמרות הכל הם שומרים על מנטליות הפועל תל אביבית בריאה (מינוס שאול אייזנברג ופלוס מקצועיות) אל מול הענק המדרידיסטי, מועדון הכדורגל הגדול ביותר בעולם ובעל המספר הרב ביותר של תארים. ההבדל בין הגישה של בארסה לבין זו של הפועל הוא, כמובן, קטנטן, ממש סמנטי: בקמפ נואו ממש זוכים פה ושם באליפויות וגביעים. אבל הצל שמטילה ריאל מאפשר לחובב אנדרדוגים שכמותי לחיות בשלום עם האהדה לקבוצה ענקית.
עוזרים גם החיבור לקהילה המקומית, החולצה הקדושה ללא הספונסר, שחקני הבית הרבים והמבנה "הפוליטי" של המועדון. השנים הארוכות שחוויתי תחת הדיכוי הפשיסטי של הגנרליסימו פרנקו, והשחיתות הנוראה שהובילה שוב ושוב לגניבת התארים והכוכבים מאיתנו הקטלאנים הובילה גם אותי לציניות הזו. כמובן שזה השילוב המושלם מבחינתי. בקיצור, צריך שיהיו רעים בעולם כדי שנזהה מי הם הטובים.
וב-2005, הטובים היו בבארסה.
אני מודה שלא זכיתי לראות את ברזיל של 1970 ו-1982, וגם ליברפול של שנות ה-80 חמקה אצלי מתחת לרדאר, אז אעיד רק מניסיוני שלי: מימי לא ראיתי קבוצה שמשחקת כדורגל טוב, מהנה, שותף ומרהיב יותר לעין מאשר ברצלונה של פרנק רייקארד ב-2005. וכל זאת תוך כדי גריפת ניצחון אחרי ניצחון. בשבועות האחרונים, למשל, שברו הקטלונים את שיא המועדון עם 13 ניצחונות רצופים בכל המסגרות, ורובם היו מרשימים ביותר. כל משחק הוא קונצרט של צירופי מסירות מהירים, שיתוף פעולה, חוסר אנוכיות, גולאסו אחרי גולאסו, חיוכים, חיבוקים, פרגון ושמחה בהצלחות היחידים והקבוצה.
אין טעם להכביר מילים על הכשרון המופלא של רונאלדיניו, אטו, מסי, צ'אבי וחבריהם, אבל בארסה היא גם הלב הבלתי נגמר של קרלס פויול, מי שעל פיו צריך להימדד כל שחקן נשמה באשר הוא. הרי לא סתם יש לפתע לבארסה כל כך הרבה אוהדים בישראל, שכן ידוע שהטובים והיפים מושכים אליהם את הציבור הרחב, והאהדה הרחבה לקבוצה רק מדגישה את הקסם הרב שהפגינה ב-2005.
אל תפספס
ואחד לשנה הבאה
אבל אירוע אחד מעיב על הזכרון מאותה שנה קסומה, והוא ההדחה משמינית גמר ליגת האלופות מול צ'לסי. ז'וזה מוריניו תפס לרגע קט את מקומו של לואיש פיגו כאיש השנוא בקמפ נואו, וכמו חברו הפורטוגלי, גם הארכי-נבל הזה צחק אחרון. כמיטב המסורת של ניצחונות כוחות האופל, ההישג הגיע במרמה העבירה המדוברת על השוער ויקטור ואלדז שלא איפשרה לו לזנק ולהציל את אותה נגיחה מקוללת של ג'ון טרי, שקבעה 2:4 בסטמפורד ברידג', ו-4:5 לכחולים בסך הכל. בשנים שחלפו בין הדרים טים של יוהאן קרויף בשנות ה-90' לבין קבוצה הנוכחית, בארסה האכילה את אוהדי הרבה מרורים ושברה להם כמה וכמה סטים של לבבות. בעונה שעברה, לעומת זאת, גם כשנפלה מול צ'לסי היא עשתה זאת בקלאסה ובסטייל, והעניקה לאוהדיה הרבה גאווה.
כדי שנסיים עם טעם טוב בפה, כדאי לחזור לשיא של השנה, לפסגה, לטופ, לקצפת, לדובדבן. נכון, האליפות הייתה גדולה, אבל זה היה רגע שצפינו מראש, בעוד ב-19 לנובמבר 2005 היינו כולנו המומים. ברצלונה הגיעה במלוא תפארתה לסנטיאגו ברנבאו, רקדה, שרה ופיזזה, ניצחה 0:3 והורידה את היריבה הגדולה על ברכיה באחת מתצוגות הכדורגל המרגשות שנראו על דשא כלשהו. ביוני 2006 אנחנו נחגוג את אליפות ספרד על חשבון המדרידיסטים, את זה כבר הכל יודעים, אז מה שנשאר לנו לבקש מאלי הכדורגל הוא רק עוד נקמה קטנה ברעים, איזו חגיגה יפה בסטמפורד ברידג', ועוד קונצרט נאה לעין בגומלין בקמפ נואו. רק התוצאות ב-2006 יוכלו לקבוע אם 2005 באמת הייתה כל כך מופלאה, או רק הפרומו לשנה מדהימה באמת. ויסקה בארסה! ויסקה קטלוניה!
