הבעיה האמיתית של ירושלים

אם מחפשים סיבה לניצחון של מכבי ת"א על הפועל ירושלים, לא חייבים להתרכז במהלכים הגדולים של שרון ששון או במשחק ההירואי של ניקולה וויצ'יץ'. די היה להעיף מבט בספסל של האלופה במהלך פסקי הזמן ברבע האחרון: דרק שארפ הצטרף בהזדמנות אחת להתייעצות של צוות המאמנים, ובפעם אחרת אנתוני פארקר נטל את רשות הדיבור. למרות הפגיעות של מכבי העונה, התמונות הללו והקאמבק המרשים מעידים שעדיין נותרו לה תכונות של קבוצה גדולה, של שושלת. בדקות המכריעות, כשמכבי היתה בפיגור גבוה, היא הקרינה ביטחון, ניסיון וקור רוח, ובעיקר העלתה למגרש חבורה של מנהיגים. בעוד מולה מתמודדת קבוצה שמסתמכת על מצבי הרוח של הוראס ג'נקינס, מכבי יכולה היתה לוותר על תאומו הרוחני, וויל סולומון, ולסמוך על סופרסטארים כוויצ'יץ' ואנתוני פארקר, אבל גם על האופי של טל בורשטיין ודרק שארפ. הרוח הקבוצתית הזאת מדבקת. אפילו ששון נדבק.

ועדיין, גם אם מכבי נראתה הערב חזקה יותר מאי פעם, לפחות מנטלית, לירושלים יש סיבות לאופטימיות. ראשית, משום שבניגוד לרבים ממאמני היורוליג, דושקו איבנוביץ' מברצלונה למשל, המאמן שלה מסוגל למצוא פתרונות לכדורסל של גרשון. תוכנית המשחק של ירושלים התבססה על אוסף אלמנטים שבהם השתמשו מאמנים אחרים בעבר. אדלשטיין, שלא מפספס שום שידור, שינן ויישם: הוא כיוון את הפיק אנד רול של מכבי לאמצע, כי מי ששלח העונה את מכבי לכיוון קו הרוחב הפסיד בדרך כלל; בהתקפה, הוא התקיף את המץ' אפ זון של מכבי דרך הפינות, שם התמודד גארד באדום מול גבוה בצהוב. בזכות יתרון המהירות שנוצר קלעה ירושלים כמה שלשות, בריצה המטורפת שלה במחצית הראשונה. בדיוק באותו תרגיל בחר זלימיר אוברדוביץ' במשחק מול מכבי בחצי גמר הפיינל פור במוסקבה.

אלא שאוברדוביץ' הפסיד, וגם אדלשטיין. זה קרה בעיקר בשל הכישרון והחיבור העדיפים של מכבי, שסירבה בתוקף להרים ידיים, עד שהגיעו שתי השלשות של ששון, שהפכו את המשחק. ייתכן שמהספסל יכולות היו להגיע הוראות שיתאימו את ההגנה ליכולת הקליעה של הפורוורד, אבל זו לא הבעיה של ירושלים: היא פשוט שומרת רע. גם הכנה מושלמת לא מחפה על רגליים שלא זזות וחוסר הבנה טקטית, והקבוצה של אדלשטיין סובלת משני הסימפטומים הללו בעמדות שונות. בהתקפה, ככל שהמשחק התקדם חזרה ירושלים לסורה, או לפחות לתחילת העונה, אחרי פתיחה מהממת: ג'נקינס לקח את הכדור לסל פעם אחר פעם. לפעמים זה הצליח, כי מדובר בשחקן סופר מוכשר; בפעמים אחרות ההחלטות שלו החזירו את מכבי במשחק, משום שאם ג'נקינס לא היה מאבד כדורים כרוני, הוא היה רכז ראשון ב-NBA.

זה גם ההבדל הנוכחי בין ירושלים למכבי: פארקר ו-וויצ'יץ' הם שחקני חמישיה בליגה הטובה בעולם; ג'נקינס, מייסון, סליי ואוסטין הם שחקנים מצוינים, שחסר להם משהו קטן, אבל משמעותי, כדי להשתלב בליגה של הגדולים. למרות זאת, כפי שאדלשטיין אמר בסיום, ירושלים יכולה לגדול, להתפתח וללמוד, לפני שתגיע למבחן הגדול ביוני. למרבה הצער, אדלשטיין היה חייב לתבל את דבריו גם בדמגוגיה ריקה מתוכן. הוא טען כי זו עונתם הראשונה של הזרים שלו באירופה, אלא שג'נקינס שיחק בהצלחה בא.א.ק אתונה וברומא, מייסון ביקר באולימפיאקוס מהיורוליג ומריו אוסטין היה בעונה שעברה אחד הגבוהים המצטיינים בליגה האיטלקית. אדלשטיין גם רמז שהשופטים לא נותנים לנצח את מכבי, רק שבמשחק הזה הם שגו למכביר בשני הצדדים, ולא קיפחו את ירושלים. כדי להדביק את האלופה הנצחית, ירושלים חייבת לרכוש את הביטחון, הניסיון וקור הרוח של שושלת פארקר ו-וויצ'יץ'. אחרי ערב מקצועי מרשים, אדלשטיין התעקש להוכיח שוב שהוא לא התברך בתכונות החשובות הללו.