העשירייה הפותחת

קבוצות: הניו יורק ניקס, האורלנדו מג'יק והסיאטל סופרסוניקס. הישגים: רוקי העונה, 11 פעמים אולסטאר, חמישיית העונה ב-1989/90, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה.

כשאלוף המכללות פטריק יואינג מג'ורג'טאון הגיע לניקס - כל עולם ה-NBA געש. האוהדים החלו לחלום על חזרה לגדולה אחרי מספר שנים שחונות, דיוויד שטרן הבין שחשוב לליגה שניו יורק תהיה תחרותית, והעיתונאים לא הפסיקו לכתוב על הקונספירציה שהביאה את האול אמריקן הישר לתפוח הגדול. זו הייתה השנה הראשונה של הגרלת הלוטרי, אבל עדיין לא היו בה כדורים כמו היום, והשמועות סיפרו שהמעטפה של הניקס הוקפאה כדי שאפשר יהיה לזהותה מבין שאר המעטפות בעת הבחירה. וכך, עוד לפני שהקריירה שלו התחילה הבאז מסביבו היה אדיר וחסר כל פרופורציה (כנראה שני רק ללברון).

אולי מכיוון שיואינג שבר את כל השיאים של וויליס ריד בניקס יהיו מי שיטעו לחשוב כי הוא הוא הניק הגדול בכל הזמנים. אבל הצורה שבה זכורים שני הסנטרים הללו מספרת את כל הסיפור. ריד חקוק בדברי ימי הליגה בעיקר בזכות העלייה ההרואית שלו למשחק מספר 7 נגד הלייקרס בגמר של 1971, כשהוא צולע באופן בולט. הוא קלע את שני הסלים הראשונים על ווילט צ'יימברליין בדרך לאליפות ראשונה מבין שתיים, בעוד יואינג, להבדיל, ייזכר כאחד שמחטיא ממילימטר בשנייה האחרונה של משחק מספר 7 נגד הפייסרס ב-1995, או כמי שמניף מגבת לעודד את חבריו, שדווקא אחרי שנפצע השכילו לטפס מהמקום השמיני ישר לגמר (ואז נולדה לה "תאוריית יואינג").

אם יואינג היה משחק בכל קבוצה אחרת שאין בה מיליארד אמצעי תקשורת וטריליון עיתונאים, סביר שלא היה נחשב לשחקן גדול עד כדי כך. ובואו נודה על האמת, הוא באמת לא היה כזה.

קבוצות: היוטה ג'אז והל.א. לייקרס. הישגים: MVP בעונות 1997/98 ו-1998/99, 11 פעמים בחמישיית העונה ושלוש פעמיים בחמישיית ההגנה, אחד מ-50 השחקנים הגדולים אי פעם.

קארל מלון פיספס אך במעט את שיא הנקודות בכל הזמנים כשבדרך חלף על פני נפילים כמו צ'יימברליין וג'ורדן. אבל ברור מאליו שלמלון אין מקום ליד החבר'ה האלה, גם כי הוא לא זכה מעולם באליפות ובעיקר כי לא היה שם ברגעים שהקבוצה שלו הייתה זקוקה לו. על אף שהיה הסקורר של הג'אז, בקלאץ' זה תמיד היה החצי השני לצמד 'סטוקטון טו מלון' שסיפק את הסחורה. ברבע הרביעי הדוור היה יוצא לחופשה, כי פשוט לא היה את הקילר אינסטינקס וגם לא את קור הרוח. לאחר הפסד בלתי נמנע בגמר של 1997, הגיעו הג'אז פחות או יותר כפייבוריטים - ועם יתרון ביתיות - לגמר של 1998 נגד הבולס. המשחק הראשון היה שלהם, אבל מלון, ה-MVP של אותה שנה להזכירכם, לא סיפק את הסחורה ולא הצליח להתעלות כמו שעשה זאת ג'ורדן.

העונה המקוצרת שבאה לאחר מכן הייתה אמורה להיות העונה שלו (עוד תואר MVP), אבל טים דאנקן הצעיר והספרס חשבו אחרת וחגגו ביולי את האליפות.

אני מתנצל בפני כל אוהדי הג'אז המסורים (גם לי יש פינה חמה בלב לקבוצה) אבל יש דברים שהמספרים לא מספרים, והם שמלון היה אחד הנחנקים הגדולים בהיסטוריה. יכול להיות שרק מי שבמקום הראשון היה גדול ממנו.

קבוצה: הסן אנטוניו ספרס. הישגים: שתי אליפויות, MVP בעונת 1994/95, שחקן הגנה של השנה בעונת 1991/92, 4 פעמים בחמישיית העונה, 5 פעמים בחמישיית ההגנה, רוקי העונה, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה.

דיוויד רובינסון הוא ההפך המוחלט מכל התחלואים שתיארתי ככאלו שגורמים לנו להתבלבל בין שחקן על לשחקן (שתפס) גל. הרבה לפני שהגיע למעמד של מגה סטאר, האדמירל היה כבר מגה חנון. נזכיר, מדובר בגאון (יש האומרים שהאיי.קיו שלו לא נעצר עד שהמחוג מראה על 150 בקירוב), פילנטרופ, מטיף נוצרי להוט, פטרויט נלהב, חייל ממושמע, אדמירל של כבוד בצי האמריקאי, אזרח למופת, אבל בעיקר ומעל לכל – כמו שרחביה ברמן כבר כתב לפני – מדובר בפוץ ובלוזר. רובינסון נכשל שוב ושוב כמנהיג והראה לכולנו בכל פעם מחדש שהוא – בואו נהיה כנים - די נקניק.

את הקריירה שלו ניתן לחלק לשני חלקים בלתי שווים בעליל: בחלק הראשון הוא היה ה-MVP של הקבוצה ובחלק השני הוא היה רול פלייר לצידו של טים דאנקן. ההישג הגדול ביותר שלו בחלקה הראשון של הקריירה היה להגיע עד גמר המערב ב-95' מול יוסטון. בסדרה זו הוא הושפל עד עפר על ידי השחקן שהפסיד לו במירוץ לתואר ה-MVP של אותה עונה – האקים דה דרים אולג'ואן. הממוצעים מספרים רק חלק מהסיפור: רובינסון קלע 24, לקח 11 כדורים חוזרים ומסר 3 אסיסטים, בעוד האקים הציג ממוצעים של 35, 12, 5 ו-4 חסימות. אבל צריך היה לראות את זה בשביל להבין שרובינסון פשוט לא נמצא באותו מדף עם הגדולים באמת. ובכלל, לכל אורך הקריירה, ובאופן עקבי יש לציין, שיחק האדמירל פחות טוב בפליאוף מאשר בעונה הרגילה.

אחרי הזובור של האקים, הבין האדמירל שככה הוא כבר לא יוכל להסתכל על עצמו בראי, אז הוא אירגן איזו קומבינה עם חברו הטוב וג'יזס קרייסט כדי להיפצע, ובסוף העונה הספרס קיבלו את הבחירה הראשונה בדראפט ומי שיחליף אותו בתור פרנצ'ייז פלייר, טי דאמקן. אז, או אז, החל החצי היפה יותר של הקריירה שלו. אבל כדאי לזכור שרול פליירס שזכו באליפויות יש מפה ועד להודעה חדשה, ואף אחד מהם לא נבחר להיכל התהילה או לרשימת 50 השחקנים הטובים אי פעם, אז זה בהחלט לא משנה את הסטטוס שלו.