מנהרת הזמן

אתמול הגיע העתיד. המעצמה השוקעת והמעצמה העולה התנגשו זו בזו. מכבי ת"א, מועדון בנסיגה מתמשכת; בית"ר ירושלים, מועדון שקם לתחייה. ברקוביץ', רוסו, נמני, שחקנים בסוף דרכם, במאמץ אחרון להוכיח מי בעלי הבית; חודידה, יצחקי, ברוכיאן, התקוות של הכדורגל. קלינגר, מאמן עקשן, פחדן; קאנן, מאמן אופטימי, אמיץ. הרציקוביץ', יורש עשיר, מנהל מכולת; גיידמק, סלף-מייד מיליארדר, חושב בענק. דריקס, פרננדז.

מכבי היתה יכולה לנצח במפגש הזה. אז מה. הבינו את זה אוהדי הקבוצה, שדרשו את פיטורי המאמן גם כשהקבוצה הובילה. נמני, פאר הדור הישן, סחב אותה על הכתפיים, עם קצת עזרה ממזדקנים אחרים. מכבי סחטה מעצמה כמעט הכל, כמקובל אצלה במשחקים מרכזיים. אלא שהלימון הצהוב כבר סחוט עד כלות. בלי הקהל הוא יבש. חמיצות הפנים ניכרה בקלינגר, בשטראובר, בנמני, באבו סיאם, במספר הכרטיסים הצהובים, במריבות של ברקוביץ'. גם כשהובילו הם שיחקו חמוצים מעצבנות. עד שנגמר המיץ בלימון.

בית"ר משחקת כקבוצת כדורסל מכללות אמריקאית. יש את הקואץ', מיסטר קאנן, ויש את חבורת הילדים, הטאלנטים של אוחנה, שהוחלפה להם המחשבה המקובלת תוך משחק של "מה אני עושה עכשיו" במחשבה "מה המאמן רוצה שאני אעשה עכשיו". הם עוד לא משומנים בזה, מחנה אימונים עם הקואץ' לא היה להם, הם מתגבשים תוך כדי המשחקים. לא פעם הפעולות איטיות מדי או מסתיימות בחוסר תיאום, משום שלא תורגלו מספיק, אבל העבודה המחשבתית לא נפסקת לרגע.

קאנן דורש מהם דבר אחד: לעשות מה שלמדו. תעשו את זה ותפסידו, יצאתם גדולים. לא תעשו וניצחתם, לא שווה. שלוש סיבות מאפשרות לו את המרחב הזה. האחת, בית"ר לא לחוצה על אליפות. השנייה, התחרות ההיסטרית על מקום בהרכב. השלישית, פרננדז, דווקא הוא, שמבין מתי חבורת שחקנים היא קבוצה מקצועית בלי קשר לתוצאה המיידית.

על המצע החופשי הזה, כשקאנן ועזורי ממשיכים לדחוף קדימה, מורים להדק את הלחץ, מבצעים חילופים התקפיים, הילדים של בית"ר התעוררו. ברוכיאן, להלן "האחיין של מלמיליאן", דפק גול לגמרי של הדוד, ורץ באותו גו כפוף ואותה תנועת "בואו אלי" בשתי הידיים. יצחקי עלה על הפרינציפ ונתן גול גאוני משלו. חלומו של גיידמק מתגשם: הוא מקים מחדש את בית"ר.

הבלוף של מכבי נחשף אתמול, בין השאר, משום שעד היום הגיעה להישגיה, החמוצים בפני עצמם, בזכות הצטיינות השוער. ראיה טובה למצבה של קבוצה. בלעדיו נחשפה האין-הגנה. על זה קלינגר הצליח להוסיף שני חילופי-דווקא, תמיר כהן ההגנתי כשהוא ביתרון, וחלוץ במקום חלוץ כשהוא בשוויון. קלאסיקה של כישלון.

מכבי קרובה לקו האדום יותר מלחיפה. נקודה מנצרת עילית. קלינגר לא ישרוד, גם הגלאקטיקוס נגמרו, המועדון החמוץ יחליף פנים בשבועות הקרובים. 9,000 צהובים חמוצים, אזרחים שרכשו מנוי, יספיקו לשם כך. אולי גרנט יגיע, אולי איוניר. זה לא יעזור: מכבי, בשנתה המאה, בשנתו העשירית של הרציקוביץ', היא מועדון שנדרש להיבנות מחדש. מהיסוד. מי שעוד לא הבין את זה, כבר לא יבין לעולם.