מכבי ניצחה את עצמה, וגם זה בקושי

היו במשחק אתמול דקות בהן מכבי ת"א הזכירה את הפועל ירושלים: קבוצה שיותר משהיא משחקת נגד היריבה, היא נאבקת נגד עצמה. בשלבים מסוימים של המחצית הראשונה היה קשה להפריד בין הבעיות של מכבי בתחום הכדורסל לבין הלחץ האדיר שישב לשחקנים על הכתפיים, וניכר בכל תנועה וזריקה.

לירושלים יש את ארקדי גיידמק וכל מלחה על הראש, למכבי יש מדינה שלמה. ההבדל הוא שבירושלים נשאר בחמישיה שחקן אחד מהעונה שעברה, במכבי בדיוק להיפך - רק אחד התחלף. אבל איזה אחד.

בשלב הזה, עם קשיי הכימיה והזרימה בהתקפה המסודרת, מכבי חייבת לרוץ כדי לנצח. כדי לרוץ צריך כדור, כלומר צריך לשמור ולקחת ריבאונד, ואתמול שוב למדנו שהיעדרות משולבת של באסטון וגרין הופכת את הרחבה של מכבי לחגיגה של הכנסת אורחים. ג'יימי ארנולד נתן משחק התקפה מצוין, אבל העובדה שגרשון נאלץ לשגר למגרש את באסטון, המדדה, צריכה לתת מכה לאגו ההגנתי שלו ארנולד, אם יש דבר כזה.

לבד ממטריה אווירית מכבי חסרה אתמול גם תיאום בהגנה, וסקוני פן ניצל כל חצי חסימה כדי להישאר מול גבוה איטי (וויצ'יץ'), או סתם לבד, ולתפור את הסל מכל כיוון. למזלה של מכבי פן לא ידע מתי להפסיק, ומי שהביא את ציבונה אל פי הבאר הוא גם זה שהטביע אותה בתוכה, בסידרה של זריקות פרועות לקראת הסיום.

מכבי ניצחה במחצית השנייה ב-20 נקודות הפרש, אבל הזיכרון של המחצית הראשונה מספיק חזק כדי לצרוב את המצב העדכני בתודעה של אנשי הקבוצה: עד להודעה חדשה, אין טיולים ביורוליג, ושום משחק לא מתחיל ב-20 למכבי.

את התחליף לשלשות המומנטום המוחצות של שאראס סיפק אתמול האיש שלא נגמר, דריק שארפ, אבל לקבלת ההחלטות של רכז אינדיאנה לא יצמח כאן תחליף בזמן הקרוב. אתמול זה הספיק בשביל לצאת מהבור. אם מכבי רוצה לחזור בשלום בשבוע הבא מאיסטנבול, מומלץ לה מאוד לא להיכנס לאחד כזה גם שם.