כל הליגה על הגב

משתפר: לירן שטראובר וניר דוידוביץ'

הקבוצה היחידה שספגה פחות שערים ממכבי חיפה, היא, תחזיקו חזק, מכבי ת"א. למרות שרוב הכוכבים על הדשא ממעטים לעשות הגנה, למרות החורים באגפים והלחץ הגדול מסביב, לירן שטראובר ממשיך להעמיד את שונאיו הרבים ביציע על טעותם. במשך שנים שטראובר הפך לשק החבטות של לא מעט פרשנים, שהתקשו להפריד בין האופי המוחצן והפוזה המטופשת לבין היכולת הטובה שלו. בזמן ששוערים שקטים וצנועים יותר עשו לא פחות שטויות ממנו, שטראובר ספג קיטונות של אש, כאילו הוא אשם במשבר שפוקד את מכבי ת"א. העונה, יחד עם וינסנט אניימה, שטראובר הפך להיות השוער הטוב בליגה, אבל משום מה שונאיו מתקשים למצוא מילים חמות. ההצגה שלו נגד מכבי נתניה, שהיתה צריכה לזכות את שטראובר בעידוד מסיבי של הקהל, היא רק דוגמה קטנה לכך.

ואם כבר אנחנו מזכירים שוערים מושמצים, אסור לשכוח את ניר דוידוביץ', שמספר הצלות שלו מול בני יהודה העניקו למכבי חיפה עוד שלוש נקודות, הפעם לא לגמרי בצדק. מכבי חיפה היתה שווה אתמול תיקו, אבל דוידוביץ' המשיך את היכולת המעולה שלו העונה. הדמיון בין המקרה שלו לזה של שטראובר לגמרי לא מקרי.

לסיבה העיקרית לכך שהפועל ת"א מצליחה העונה להיות קבוצה חלשה יותר ממכבי ת"א, קוראים ברוך דגו. בעונה שעברה כולם חשבו שקלינגר שבר אותו, אבל מתברר כי האופי הרך של דגו מתקשה להתחשל גם אצל דרור קשטן. דגו קיבל העונה את כל הכלים כדי לקפוץ סופסוף מדרגה מעמדת הכשרון הלא יציב למנהיג של קבוצה גדולה: חיזוקים מהמאמן, רוח גבית מהתקשורת, אפילו את החולצה מספר 7, כדי שיבין את גודל הציפיות. היום ברור לכולם למה קשטן העדיף בקיץ את סלים טועמה על פניו.

כל כך הרבה שחקנים עברו במכבי ת"א בשנים האחרונות, בעיקר בקיץ הגלקטי האחרון, אבל איכשהו תמיד נשארנו עם אבי נמני. דמותו הנקייה של מספר 8 הנצחי ספגה בעונות האחרונות חבטות לא קלות. ציירו אותו כתככן, כפוליטיקאי, כמי שתוקע את המשחק הקבוצתי ולא נותן לשחקנים אחרים לפרוח על ידו, כאדם מסוכן. לראשי מכבי ת"א יש חלק לא קטן בניפוח בובת המפלצת הזאת. וראו כמה אירוני, אותם אנשים שדאגו לרצח האופי שנעשה לנמני, תולים בו היום את תקוותם האחרונה (היום ברור שנמני נזרק ממכבי ת"א בגלל החוזה הכבד שלו). לנמני הכי קל כרגע לזוז הצידה ולתת לכל העסק לקרוס, אבל השחקן היחיד במכבי ת"א שעוד מחויב ל-10,000 המנויים, מתנהג בניגוד לציפיות. נכון, אפילו גדולי חסידיו יודו שזה לא אותו נמני מעונות האליפות בשנות התשעים, שרגעי הקסם שלו במשחק הולכים ומתמעטים, אבל כרגע זה כל מה שיש למכבי ת"א. לפחות בשביל לנצח את מכבי נתניה ולעצור את הסחרור במועדון, זה מספיק.

אפילו הקלישאה החבוטה "טעויות של שופט הן חלק מהמשחק" כבר לא יכולה להציל את שופטי ליגת העל, שמסיימים סוף שבוע נורא. אפשר לדבר עד המחזור הבא כמה מכבי חיפה בלתי ניתנת לעצירה, ואיזו עבודה מצוינת טון קאנן וגיא עזורי עושים בבית"ר ירושלים, אבל מי שהכריעו את התוצאות היו השופטים; שלא ראו את ההצגה של ליאור אסולין, שלא הרחיקו את שלומי ארבייטמן והעניקו פנדל מוצדק לבני יהודה, שלא שלחו את הקצבים איוג'ין טריקה ואיסמעיל עאמר למקלחת מוקדמת. בשבת הבאה הם סתם יעצבנו, עם השריקות התכופות שלהם, העצירות והפנקסנות, אבל את המחזור התשיעי הם הכריעו במו ידיהם.

במקרה של ליאור אסולין, המספרים הם לא כל הסיפור. השלישייה שלו בשבת, ששמה אותו בראש טבלת המבקיעים של ליגת העל, עם שבעה שערים, אינה מרשימה כמו השיפור ביכולת הקבוצתית ובריכוז שלו. מוקדם עדיין לקבוע מה החלק של קאנן ועזורי בכל הסיפור, אבל העובדות בשבועיים האחרונים מצביעות על כך שאסולין הבין שכדי להיות חלוץ של קבוצה גדולה צריך לדעת עוד כמה דברים חוץ להבקיע. אם אסולין ימשיך לא ליפול קורבן למלכודות נבדל, יידע לשחרר את הכדור מהר ובזמן, לא יבעט לשער בכל הזדמנות ויחשוב גם על המסגרת הקבוצתית, הוא יזכה לשבתות רבות כמו האחרונה.

"מביאי הכדורים היו איטיים" (אבי לוזון מוצא סיבה הגיונית ליריקה של איסמעיל עאמר על הילד שהביא את הכדורים בדרבי בפ"ת)

"כרגע, במשחקי הפלייאוף למונדיאל, ספרד מוליכה 0:1 על סלובניה ושוויץ מובילה 0:2 על טורקיה בחוץ" (בוני גינזבורג מגלה בקיאות, מבטל את סלובקיה ושוכח את האצטדיון בברן)

"הוא עשה את העבירה ביד שמאל, יד שמאל זה לא נחשב. זה היה שווה צהוב, לא אדום" (הקוון יוסף בנישתי מסביר ל"מעריב" מדוע בחר שלא לדווח על החבטה של ארבייטמן ביניב אלול)

על הנייר, זה נראה כמו קרב אבוד מראש: המכונה של רוני לוי נגד השכונה של ניר קלינגר, שרק מחכה לנוק אאוט ביום ראשון כדי ליפול לקרשים. אבל איכשהו, למרות שברור לכולם שלא מדובר בכוחות שווים, זה בדיוק מה שאמרו על מכבי ת"א ומכבי חיפה, ערב המשחק בניהן בעונת 2002/3 בקרית אליעזר. הפער בין השתיים עמד על תשע נקודות, מכבי ת"א לא נראתה אז הרבה יותר טוב מהיום, ובחיפה ידעו שניצחון יבטיח אליפות שלישית רצופה. אלא שערב המשחק קלינגר הפסיק להתנהל כמו פיל בחנות חרסינה, זעזע את המערכת כשהוריד נמני לספסל ושינה את המומנטום של הליגה עם ניצחון 2:3. מאוחר יותר קלינגר הרים את נמני מהספסל וזכה איתו באליפות ראשונה אחרי שבע שנים. הבעיה שקלינגר של היום בכלל לא מזכיר את המאמן של אותו משחק.