במחצית המשחק, כשירושלים בפיגור 2, לא ניתן היה להימנע מהמחשבה שבקאזאן הרחוקה רוטט מכשיר הפלאפון בכיסו של סטאניסלב ירמין. לארז אדלשטיין, להבדיל מגיא עזורי, יש תעודת מאמן (וחבר שלי, פרשן כדורסל בכיר ומבין, אומר שאדלשטיין שתי דרגות מעל ירמין), אבל לך תדע עם הגאיידמקים האלה.
כמו שהפועל ירושלים יצאו למחצית השנייה (ריצת 2:14), נראה היה שטון קאנן ביקר גם בחדר ההלבשה שלהם. בסופו של דבר ירושלים אמנם ניצחה, אבל קשה להצביע על חבורת השחקנים הזו כמועמדת מובהקת לאליפות.
כמעט 10 שנים חלפו מאז הדפיס עדי גורדון את אלפי חולצות ה"יש בנו אהבה והיא תנצח" לפני גמר הגביע ההיסטורי של 1996, וצפייה במשחק אמש עוררה שאלות עמוקות מאוד. מה זאת אהבה? מה זאת אהדה? איך קרה שאני (וכמוני עוד הרבה אוהדי הפועל שרופים בשנות ה-90') צופה בקבוצה באותה מידת מעורבות רגשית בה הייתי רואה משחק של נומנסיה נגד חטאפה?
התשובה היא שבמשך שנים דני קליין טיהר את הפועל מכל גורם מעורר הזדהות. הוא החליף מאמנים כמו גרביים, זרק את פיני גרשון (ובכך עזר לשמעון מזרחי להנציח את שליטתה של מכבי לא רק בכדורסל הישראלי, אלא גם בזה האירופי), נפטר מעדי גורדון ומכל שחקני הבית, ואפילו למאמן הכושר יורם מנחם (סמל בפני עצמו) לא נמצא מקום בקבוצה.
לזכות קליין עומדת עובדת היותו מגייס כספים מוכשר. אז הלך הקסם, בא הכסף. אבל כשהכסף הוא כל מה שיש, אם רוצים לשמר אהדה חייבים הישגים. ובדרך לאלה ניצב מישהו שיש לו עוד יותר כסף, וגם את פיני גרשון.
כסף לא קונה אהבה
אודי טרלו
1.11.2005 / 8:20