השפל והשיפלות

כמו ביבי נתניהו ואריק שרון, שעוסקים במשחקי כבוד ושררה, בזמן שמסביבם מיליון וחצי עניים ובעיות בוערות נוספות, כך גם קצנו באברהם גרנט ושלמה שרף. בתחילת ההתקוטטות בין השניים זה עוד היה קצת מעניין ומבדח, אחר-כך זה התפתח למימדים מפלצתיים וחילק את הכדורגל הישראלי למפלגת שרף (שום, אלון מזרחי וכו') ומפלגת גרנט (לחמן, בן שמעון וכו'). עד שהגיע השבוע האחרון, ששבר שיאים של גועל נפש, כאילו הויכוח נסוב סביב נושאים מהותיים.

ביום הכיפורים המתקרב, אברם גרנט הוא הראשון שחייב התנצלות לכל חובבי הכדורגל הישראלי המותשים (ולשלמה שרף עצמו). לא על כך שבזבז לנו ארבע שנים מבלי להוביל את נבחרת ישראל לאף טורניר משמעותי, גם לא על שדרדר אותנו למעמקי הדרג הרביעי וגרם לכך שאף גוף שידור לא ירצה לשדר את המשחק הראשון בקמפיין הזה, בצרפת. אפשר לסלוח לגרנט על הכישלונות התורניים עם הנבחרת הנחשלת שלנו. התרגלנו. הוא לא שונה בכך מאף אחד. אבל על הניסיון שלו לעשות דה-לגיטימציה לשרף, ולנסות ולהציג את היריב שלו כאדם שאיבד את שפיותו, אי אפשר לעבור לסדר היום.

מאחורי המשפט שגרנט חוזר ואומר מסתתרת זדוניות, שחצתה את גבול הטעם הטוב. כאילו אומר, תסתכלו עליו, על הזקן, תקשיבו לו, לגמלאי שיורה ללא חשבון, ותראו מוכה ירח בא בימים. במקום להתמודד עם הטענות המקצועיות (שנובעות ממניעים אישיים, לא יותר), המאמן הלאומי בחר להגיב בנשק לא קונבנציונלי ולא חוקי. ועל כך גרנט חייב להתנצל.

אחרי שגרנט יעשה זאת, אפשר יהיה לדרוש גם משלמה שרף עצמו לבקש מחילה מאוהדי הכדורגל. במיוחד כאשר אנו רואים באילו כלים גרנט משתמש בנבחרת, קשה לשכוח איזה דור של שחקנים הפרשן הלאומי בזבז במשך שמונה שנים עקרות. כיצד שחקנים כמו רביבו, בנין, ברקוביץ', אבוקסיס, רונן חרזי ואלון מזרחי, הצליחו לגרד בקושי פלייאוף עלוב נגד דנמרק, שעליו כבר נאמר ונכתב הכל. במיוחד ביום הכיפורים הזה, כשבסתר ליבנו נקווה לנס בפאריס, קשה לשכוח את החלק של שרף בייאוש שהוביל אותנו לכך.