בייסבול: מה שהיה, מה שיהיה

הגענו לגמרי החטיבות. ארבע קבוצות - שיקאגו וייט סוקס, לוס אנג'לס איינג'לס, סט. לואיס קרדינלס ויוסטון אסטרוס, חולמות לזכות בסוף החודש בתואר "אלופת העולם". הסיכויים, על הנייר, שווים.

כשמסתכלים על השלב הראשון, לא ממש מגלים הפתעות. למעשה, היה רק פוטנציאל אחד להפתעה גדולה - ניצחון של סן דייגו על סט. לואיס. בפועל, זה היה רחוק מאוד מלקרות. החצי הפתעה השניה היא הסוויפ שעשתה שיקאגו לבוסטון, אבל התוצאה הזו נרשמת כהפתעה רק כשמסתכלים על ההיבט הפסיכולוגי, לו מיוחסת לעתים קרובות חשיבות עליונה בבייסבול, כי מבחינת יכולת, הוייט סוקס הם לא רק קבוצה טובה יותר מבוסטון, הם גם הקבוצה הכי מושלמת בפלייאוף.

אז מה היה לנו בסיבוב הזה?

נתחיל ב-AL: מ-1917 לא ניצחו השיקאגו וייט סוקס בפלייאוף. ההנחה הזו לבד הובילה את רוב הפרשנים להאמין שגם הפעם הם לא יעשו את זה. בהתחשב באליפות שלקחו הרד סוקס רק לפני שנה, זו היתה, בעליל, מסקנה שגויה מהיסוד. פתאום כולם פוקחים עיניים ורואים שלוייט סוקס יש את הקבוצה הטובה ביותר בפלייאוף, על הנייר. בוודאי שיותר טובה מבוסטון נטולת המוטיבציה והסובלת מדלילות בהגשה. הסוויפ עצמו הוא אולי בגדר הפתעה, אבל לא התוצאה הסופית. שיקאגו היא פשוט קבוצה הרבה יותר טובה. נקודת התורפה של הגרביים הלבנים היא אוזי גיין. למרות הניצחון המרשים, גיין הראה כמה הוא עלול להיות מסוכן לעצמו כשהשאיר במשחק 3 את דמאסו מארטה למלא את הבסיסים. כשתיקן את הטעות והכניס את אורלנדו הרננדז, זה היה אמור להיות מאוחר, אלא שהרננדז הציל אותו. לפעמים המזל בכל זאת הולך עם הטובים.

שיקאגו מגיעה לסדרה מול האיינג'לס במצב אופטימלי. כל מגישיה נחו במשך ארבעה ימים, הבולפן טרי ורענן והמוראל גבוה. גיין בסך הכל ניהל טוב את הסדרה עם בוסטון. איי ג'יי פיירזינסקי בכושר שיא. הרבה סיבות לחייך בעיר הרוחות.

נקודת תורפה: החשש שזמן המנוחה יקטע את מומנטום הנצחונות של שלהי העונה והפלייאוף.

נקודות חזקות: הרבה מאוד. רוטציה משובחת, בולפן טוב, קלוזר חסר פחד בדמות בובי ג'נקס, תופס יעיל שמנהל היטב את המשחק, אגרסיביות על הבסיסים.


הניו יורק יאנקיז שוב הפסידו. היאנקיז נענשו קשות על מחדלי ההגשה שלהם. בניו יורק של שנות ה-2000 חיים על חוות גידול מצומצמת מאוד של שחקנים צעירים, וזה רודף אותם בכל שנה מחדש. ארון סמול וצ'ין מינג וונג, טובים ככל שיהיו, הם הבלחות שלא סותמות את החור הנורא שיש בין המגישים המחליפים. רובינסון קאנו הוא הברקה, אבל גם הוא לא יכול לחפות על ליינאפ מפוצץ כסף וחסר לב. בסופו של דבר, אם בניו יורק רוצים לעלות על הגל, ג'ורג' סטיינברנר חייב להבין שהדרך לאליפות עוברת בשחקנים כמו ג'יטר, בארני וויליאמס, אנדי פטיט, רמירו מנדוזה ומריאנו ריברה, שגודלו היטב בחווה של ג'ין מייקלס בשנות ה-90. מסתימות חורים אפשר אולי לעקוף את בוסטון, אי אפשר לרמות את כולם.

האיינג'לס הם קבוצה חסרת מורא. יאנקי-קילרים עצבניים. אחרי שעשו את זה ב-2002, חזרו לרדוף את ניו יורק גם העונה. לוס אנג'לס משחקת בייסבול אגרסיבי, כזה שהיאנקיז לא רגילים אליו מהמאבקים המתישים עם בוסטון. עם שיקאגו צפוי מאבק בין שתי קבוצות דומות מאוד, שאוהבות לרוץ על הבסיסים ולשחק סמול בול. השאלה, כמובן, היא איך הם יסתגלו, ויותר מכך - איך תצליח הרוטציה הפגועה שלהם להתאושש בלי מנוחה. אחרי הכל, אפילו זמן לחגוג לא היה להם.

נקודות תורפה: רוטציה גמורה. פול בירד עולה במנוחה של שלושה ימים מול שיקאגו, והוא בכלל פותח שלישי. ברתולו קולון עם כתף פצועה ובכלל, האופי שלו באוקטובר שברירי במיוחד. ג'רוד וושבורן חולה. מצד שני, ג'ון לאקי כבר הוכיח עצמו כמאני פיצ'ר וארווין סנטנה מזכיר את פרנסיסקו רודריגז של לפני שלוש שנים.

נקודות חזקות: מנג'ר מנוסה בדמות מייק סושה, בנג'י מולינה בכושר שיא, וכמו עמיתו פיירזינסקי, מכוון היטב את המשחק מעמדת התופס, גארט אנדרסון ראה יאנקיז וחזר לעניינים ופרנסיסקו רודריגז לא תמיד מבריק, אבל בסיכומו של דבר כמעט לא שובר שמירה.

מץ' אפ: כשמסתכלים על הרוטציות, זו של שיקאגו טובה בהרבה. היא יותר בריאה, והחומר שיש לה ביד קטלני יותר. לאיינג'לס יתרון בעמדת המאמן וגם המון ניסיון ו-ולאדימיר גררו אחד. הניסיון יהיה חשוב בעיקר במצבים של גניבות בסיס. סקוט פודסדניק כשל במשימה מול בוסטון לא אחת. הפעם הוא עלול להיענש. הבולפנים שווים פחות או יותר, כשלמלאכים יתרון בעמדת הקלוזר. למרות הסטאף של ג'נקס, הוא לא רודריגז, שכבר סחב את הקבוצה פעם אחת לוורלד סירייס.

הלילה: משחק מספר 1 - חוזה קונטרראס מול פול בירד - שידור ישיר ב-ESPN החל מ-2:00.

רוג'ר קלמנס היה אמור לפתוח מחר בלילה מול סט. לואיס, אבל ההופעה ההירואית שלו מול אטלנטה טרפה את הקלפים. למזלה של יוסטון, היא סגרה עניין בארבעה משחקים, מה שנתן לה עוד יום מנוחה. בניגוד לאיינג'לס, למשל, היא לא מגיעה כל כך חבולה. האסטרוס פגעו באטלנטה בדיוק בנקודה בה חשבנו שיפגעו - הבולפן הנורא של הברייבס. קייל פרנסוורת' הוא סוגר באטלנטה. מי שלא החזיק מעמד בשיקאגו קאבס כסט אפ ובדטרויט, לא יכול להיות סוגר בקבוצת פלייאוף. הברייבס עשו את מה שכולם ציפו מהם, להיחנק, ושוב לא הכזיבו.

יוסטון גילתה שיש לה התקפה בפלייאוף הזה. המחבטים האנמיים, יחסית, התעוררו, וזו היתה הזדמנות מצוינת להחזיר את הקבוצה לתלם. כי הגשה, טובה ככל שתהיה, לא תנצח לבד משחקים. לאנס ברקמן יצא ענק ברגעים המכריעים, ג'ייסון ליין, קלאץ' בלתי מוערך, הכניס את המנה שלו, וגם הותיקים, ביג'יו ואוסמוס, תרמו.

נקודת תורפה: עדיין, ההתקפה. כשייתקלו במגישים אמיתיים, ויש כאלה לסט. לואיס, נראה כמה ההתקדמות של חובטי האסטרוס היתה באמת גדולה. אסור לשכוח שיוסטון שותקה על ידי סמולץ ובמהלך יותר משבעה אינינגים על ידי טים הדסון. הבולפן האמצעי, עם דן ווילר וצ'אד קוולס, מעורר חשד, אם כי שניהם היו בסדר גמור.

נקודה חזקה: אין בכל הפלייאוף הגשה שעולה על זו של האסטרוס. פטיט, אוסוולט, קלמנס, ואפילו באקי כמספר 4, הם כולם פצ'רים שיכולים להביא את המשחק לאינינג השמיני. ובאינינג הזה עולה בראד לידג'. ממש לא כדאי ליריבה להגיע ללידג'.


הבעייה הכי גדולה של סט. לואיס היא שאף אחד לא יודע מיהם הקרדינלס האמיתיים כרגע. גםהם עצמם לא. הסדרה מול סן דייגו היתה במקרה הטוב אימון. הפאדרס הם אחת מהקבוצות הגרועות בהיסטוריה שהגיעו לפלייאוף. אין להם כלום, לא הגשה ולא מחבטים. לכן אנחנו לא יודעים מה טיבם האמיתי כרגע של מארק מאלדר או מאט מוריס, אין לנו מושג אם הפישולים של הבולפן היו תוצאה של ירידת מתח או שזה הכושר של המגישים המחליפים. סך הכל - הניצחון על סן דייגו לא נתן שום אינדיקציה, ובבירת הבאדווייזר מקווים להתאפס מהר.

נקודות תורפה: הבולפן. ג'וליאן טבארז סומן על ידנו כאיש המפתח של סט. לואיס. ההספק שלו הוא שני הומראנים ו-ERA של 13.50. זה המון למגיש שצריך להביא את הקבוצה לאיזרינגהאוזן, שבעצמו היה רע מאוד מול הפאדרס. גם המגישים האחרים, בראשם רנדי פלורס, נראו פגיעים.

נקודות חזקות: מרכז הליינאפ קטלני: לארי ווקר, אלברט פוחולס וג'ים אדמונדס הם מפציצנים עם טונה ניסיון. פוחולס, המועמד ל-MVP של הליגה, הוא חובט שמרכז סביבו הרבה מתח ותשומת לב של פיצ'רים, כי בניגוד לרוב המפגיזים, הוא ניחן גם בעין טובה וסוחט הליכות. אליהם מצטרף רג'י סנדרס, שבניגוד לרוב הקריירה, בה רכב על תארים בלי לתרום יותר מדי, נתן סדרה מדהימה מול הפאדרס.

מץ' אפ: הרוטציה של יוסטון טובה יותר מקרפנטר, שלא הבריק מול סן דייגו, מאלדר, מוריס וג'ף סופאן. הבולפנים האמצעיים דומים, כשלידג' עולה על איזרינגהאוזן בעמדת הסוגר. אבל בחבטה יש לקרדינלס יתרון עצום. הם יכולים להעניש גם מגישים כמו פטיט או קלמנס.

הסדרה נפתחת בין רביעי לחמישי (מי שלא צם יוכל לראות אותה ב-FOX החל מ-2:00). כריס קרפנטר יגיש עבור סט. לואיס, אנדי פטיט יפתח ביוסטון.